אנו ממשיכים בביאור מידת החסידות.
מי שהגיע למידת החסידות, הגיע בפיתוח אישיותו לשלמות כזו שלא רק שהוא חי נכון, אופיו בריא ומידותיו מתוקנות, אלא הוא גם מאושר ושמח. שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: "מימי לא נתכבדתי בקלון חברי". אין הכוונה שלא אמר דברי ביקורת על אחרים ע"מ להרבות את כבודו הוא, שכן בו אין את אותם החסרונות, כי זה אין צריך לומר שדברים כאלה לא עשה רבי נחוניא, זה פשוט. אלא הכוונה לדוגמא שהביאה הגמרא, שרב הונא הלך בדרך כשהוא נושא על כתפו מעדר. בא רב חנא בר חנילאי ולקח ממנו את המעדר ע"מ שרב הונא לא ישא את המעדר בעצמו. אמר לו רב הונא: אם אתה רגיל בעירך לשאת כלי כזה, אני מסכים שאתה תקל מעלי, אבל אם אין א תה רגיל בזה, איני רוצה שאני אתכבד ואתה תתבזה. אף שרב חנא בעצמו הוא שהציע זאת. ועוד הוסיף ר' נחוניא ואמר: "מימי לא עלתה קללת חברי על מיטתי". כי לפני שעליתי על מיטתי בלילה הייתי מוחל לכל מי שציער אותי במשך היום, לא שמרתי עברה לאף אחד, ותרן בממוני הייתי. הנהגות אלו שרי נחוניא תלה בהם את אריכות ימיו, היו קבועות אצלו כל ימיו זה היה טבעו.

שאלו תלמידיו את ר' זירא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי לפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי בדברי תורה במקומות המטונפים ולא הלכתי די אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחברי בכינוי". רבי זירא גם מציין שהנהגות אלו היו טבועות בו משחר ילדותו, "מימי לא הקפדתי בתוך ביתי". יש אנשים שמחוץ לבית יודעים להתגבר ולא להתפרץ, יודעים לוותר, להתאפק. אבל בבית מתנהגים בטבעיות, בבית לא צריך לעשות רושם. ור' זירא אומר: "מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, מימי לא ששתי בתקלת חברי אפילו כליבי". ר' זירא היה קשור כל-כך בתורה שאפילו זמן של הליכה של ד' אמות לא עבר עליו בלא תורה. דבקותו בתורה היתה מושלמת, היא מילאה את מוחו וליבו, ואעפ"כ כשעבר במבואות המטונפים ששם אסור להרהר בדברי תורה, הוא לא הרהר שם מימיו. מי שאינו שקוע בתורה לא קשה לו להפסיק ולא להרהר בתורה, אבל מי ששקוד על התורה יומם ולילה, ופיו אינו פוסק מגירסא, אצלו ההרהור בתורה נעשה טבע וזו גדולה עצומה, זה מראה על יחס עמוק לקדושת התורה, שלא הרהר מימיו במקום שאסור להרהר. ר' זירא היה רגיל להיות בבית המדרש תמיד, זה יכול לגרום להתרגלות, לתחושה של בית, ואעפ"כ ר' זירא מעולם לא ישן בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת עראי.

הנהגה מושלמת כזו יכולה להיות רק אצל מי שאהבת הבריות ממלאה את ליבו אהבה שלמה, ולכן לא יצא ממנו איזה דבר פוגע, כי זה מנוגד לרצונו. מי שאהבת ה' ויראתו ממלאה את ליבו, אינו מוכן להיפרד מהדבקות בו יתברך אפי לו לרגע אחד, מי שפיתח שליטה עצמית מלאה, ולעולם אינו מקפיד הוא ראוי להיקרא חסיד. אלו המידות שר' זירא הצביע עליהן שהן הן שבזכותן האריך ימים.