"עבירה גוררת עבירה" - זה הוא כלל כללי אשר אמרו חכמים (אבות ד ; ב). אדם נכשל בעבירה אחת ובעקבותיה הוא מסתבך בשרשרת של עבירות. יתכן שמתחילה לא נזהר כל-כך, כי חשב שהמעשה הוא חד פעמי, לא נורא. אבל לא כן, שהרי עבירה גוררת עבירה. על-כן צריך ליזהר ממעשה אחד שאינו כהוגן, כי הוא גורר אחריו שרשרת ארוכה וקשה לעצור את ההידרדרות.
ומעניין הכללי למעשי הממשלה: אני רוצה להניח שהממשלה לא התכוונה מתחילה לדרדר אותנו לסבך שכעת היא אינה יכולה לצאת ממנו. הממשלה לא תארה לעצמה שאחרי ויתורים מפליגים כאלה לא יתרחש שינוי אמיתי אצל הערבים, ולא עוד אלא שהשנאה תיגבר עוד יותר. היום מי שייקלע חס-ושלום לתוככי יישוב ערבי אין לו סיכוי לצאת חי מהמקום. המצב לא השתפר, לא בעקבות הויתורים על עזה ויריחו, לא בעקבות שיחרור אלפי מחבלים, ולא בעקבות סמכויות המימשל הרבות שהעתירו עליהם. השנאה ברחוב הערבי גברה, השנאה שהיתה כבושה נעשתה גלויה. כל הסכמי השלום כביכול הם הסכמים פוליטיים, לא מציאותיים, ושלום פוליטי הוא ההיפך משלום אמת. כעת ברור שכל ויתור נוסף לא ממעט את הטרור אלא מגביר אותו, כל מקום שצה"ל יעזוב חס-ושלום יהיה מקור לטרור. אבל הממשלה לא מסוגלת לעצור. הנשיא קורא לעצור את התהליך, אנשי מפלגת העבודה שהתחילו להתפקח קוראים לעצור, אבל הממשלה לא עוצרת.
עבירה גוררת עבירה. העבירה הראשונה היא ויתור על ההכרה שהארץ כולה שלנו, ומכאן עבירה נוראה נוספת: ויתור על הכלל ש"כל ישראל ערבין זה בזה"; קואליציה עם נוכרים על חשבון אחדות האומה; מיעוט יהודי כופה על הרוב את דרכו. ועבירה גוררת עבירה והתרסקות אחד לאחד של הערכים הבסיסיים המשותפים לעם ישראל. ויתור על סגולת ארץ-ישראל ואחר-כך ויתור על סגולת עם ישראל. ומכאן יצירת פירוד באומה. שותפות עם נוכרים ופירוד בתוך העם.
לעומת ההדרדרות של הממשלה, שגנבה את דעת הציבור בבחירות ועושה ההיפך מכל הצהרותיה והבטחותיה, המצב אצל הציבור הבריא החיובי, אוהב עם ישראל וארץ-ישראל הוא דוקא של "מצוה גוררת מצוה". אוהבי העם הם, ואוהבי הארץ הם, ואוהבי התורה הם, אוהבי ד' אלקי ישראל הבוחר בעם ישראל בתורה ובארץ-ישראל. הם הולכים ומוסיפים במצות יישוב-ארץ-ישראל ומכים שורשים עמוקים בכל מקום. הנחישות של הציבור הנאמן הולכת ורבה, המסירות לארץ-ישראל הולכת ומתעצמת, הכוחות מתחשלים בהתמודדות עם כל הקשיים, והמתנחלים היקרים האמיצים עומדים בגבורה ובעוז נגד כל הנסיונות להחליש אותם. וכעת המתנחלים החלוצים, יושבי יש"ע, מחושלים כל-כך, שאפילו כל רוחות שבעולם לא יוכלו להזיזם ממקומם. אוי לו למי שינסה לנשל אפילו יישוב קטן אחד, שכן הוא יתנפץ אל מול החומה הבצורה.
"מרובה מדת הטוב ממדת פורענות על אחד מחמש מאות" (תוספתא סוטה ד ; א), ומובטחים אנו שהרוח הפנימית של עם ישראל, עם ד', עם התורה, הדבוק בארץ קודשו, הרוח הזו תנצח והכל יתהפך לטובה. המהלך של הממשלה יקרוס ויתפוצץ לרסיסים, ואחיזת עם ישראל בארץ קודשו תגבר כפל-כפליים.