הפרשה מתחילה בפסוק:


ויש לשאול:
א. מדוע קודמת אזהרת שבת למלאכת המשכן.
ב. מדוע אין הקמת המשכן דוחה את השבת. והרי הדברים בקל וחומר. ומה חיי נפש מישראל דוחים את השבת, בית המקדש בית חיינו אינו דין שידחה את השבת? ובאמת עבודת הקרבנות במקדש דוחה את השבת. ואם כן מדוע בנין המקדש לא?

על השאלה האחרונה אפשר להשיב ולומר, מלאכת עשיית כלי המשכן נגמרה בחודש כסליו אף על פי כן לא הוקם המשכן אלא בחודש ניסן. אמור מעתה, אין צורך בדחיית השבת על דבר שאין בו דחיפות.

אלא דאם כן יקשה שהרי כתב רש"י (לה, ב), הקדים להם אזהרת שבת לציווי המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת, עכ"ל. משמע שאלולי הפסוק הראשון בפרשתנו היה מקום לומר שתדחה השבת מפני המשכן. למרות שהמשכן יקום רק לאחר זמן. (כעין זה במכילתא הובא בילקוט שמעוני).

אלא מובא בילקוט שמעוני:


עוד מובא בבראשית רבה (יא, ט):


שבת, יום שביתה הוא ממלאכה גשמית, אותה מלאכה השייכת לימות המעשה, לכן יש לכל יום בן זוג. כי המעשים נחלקים לשנים. צד ימין וצד שמאל, מחד קיימת העשיה העיקרית זו הנעשית ביד ימין, ומאידך קיימת העשיה המישנית, העוזרת, זו הנעשית ביד שמאל. שבת שהיא כולה קודש לה', אין בה מקום לעולם הארצי, בשבת נחים כוחות הגשמיים של האדם והיא היא השעה בה מתגברים כוחותיה של כנסת ישראל, הכוחות המיוחדים, עולם הרוחנית. (כי בעולם העשיה שווים אומות העולם לישראל. ואדרבה להם ניתן רוב העולם כדי לישבו ולפתחו עבור ישראל על מנת שיוכלו ישראל להתמסר יותר לעולמם המיוחד). על כן במיוחד בשבת יש להקהיל קהילות ברבים וללמוד תורה באשר התורה היא כוח החיים האמיתי של ישראל. על מנת שישראל יהיו ראויים למשכן, עליהם לעסוק בתורה, שכן המשכן מטרתו, ושכנתי בתוכם (תרומה, כה, ח) והשראת השכינה במשכן מביאה את השכינה לתוכם של ישראל, לתוך כל אחד ואחד מישראל, ודבר זה נעשה דוקא על ידי לימוד תורה, ודוקא בלימוד ברבים.

וזהו שמסיים שם בילקוט שמעוני:


כלומר, עם ישראל, בעצם לימוד התורה ברבים בזמן האסור במלאכה, מקדש שם שמים ומביא להמלכת הקדוש ברוך הוא בעולמו. על כן יש להקדים את מצות השבת למצות עשיית המשכן. וזו גם הסיבה מדוע אין עשיית המשכן דוחה את השבת, כי שבת היא זמן לעולם הרוחני העליון, עולם שאין לו קשר לעולם העשיה, אף לא לעולם העשיה של הקודש ואילו בניית המשכן שייכת לעולם העשיה. ועל כן אינה דוחה את השבת. (ועיין בדברינו פרשת פקודי, שהמשכן הוא שיכלול העולם שנברא בששת ימי בראשית, ואם כן הוא שייך אליו במידה מסויימת). ברם, עבודת הקרבנות דוחה את השבת כי היא עבודת הקודש עצמה. עבודה זו אינה שייכת כל כך לעולם העשיה הגשמית, היא דבוקה בעולם הרוחני ועל כן יכולה היא להעשות גם בשבת, זמנו של העולם הרוחני.

אף בצלאל שעמד בראש בוני המשכן. מכח התורה שקנה לעצמו נתמלא חכמה ותבונה לעשיה זו. וכן אנו קוראים במדרש רבה (מח, ו):


חז"ל דקדקו מהנאמר, וימלא אותו רוח אלוקים וגו' ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובחרושת אבן למלאות ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת (לה, לא), מאחר ואמר הפסוק שהיה חכם בכל מלאכת מחשבת (צורפות, נגרות ומסגרות), מדוע נאמר, בחכמה ובתבונה ובדעת?

אכן לא באו מילים אלו אלא על מנת להקדים ולבאר מהו כוחו האמיתי של בצלאל. בצלאל - שהוא בצל-אל, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נברא העולם (ברכות, נה, א). חכמת התורה שבו היא זו שהקנתה לו גם את חכמת העשיה. ואין חכמת התורה אלא יראת שמים, שנאמר במשלי (ב), כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא. כלומר, כאשר תחפש את החכמה תמצא יראת ה'. כי היא הפתח לחכמה. אם אין יראה, שהיא סור מרע, אין חכמה. ובתבונה, שהוא מבין בהלכה. ובדעת, שהוא יודע לשאת ולתת בדברי תורה. להקשות ולתרץ ולהעמיד ההלכות על בוריין (ודבר זה נקרא תלמוד). לומר שמלבד סור מרע יש בו גם עשה טוב, הטוב האמיתי והשלם שהוא התורה. רק אדם כזה יכול לגשת לעשיית המשכן.
_______________
ניתן להשיג בחנויות את הספר "אבני ברקת" בד' חלקים
או בטלפונים 9972675-02, 050-7126758.
או באימייל kilab@netvision.net.il