יש הרואים בצירוף בין האלוקים לפוליטיקה חילול הקדש, וסבורים שאין לרב להתערב בפוליטיקה. שתי סיבות עיקריות לתפיסה זו.
הסיבה הראשונה היא המחשבה כאילו הקב"ה נמצא רק בד' אמות של הלכה ולא בהלכות מדינה. אבל ההיפך הוא הנכון. אי אפשר לנתק את ריבונו של עולם מהנהגת עולמו, שמנוהל באופן פוליטי-מדיני. פוליטיקאי שמתייעץ עם רבנים אינו דבר משונה אלא צורך חיוני. לתורה יש מה לומר בהנהגת הכלל לא פחות משיש לה לומר בהלכות כשרות. הנביאים, ואחריהם חכמי הדורות, לא רק יעצו מבחוץ לפוליטיקאים, אלא היו מורי הדרך בצמתים המרכזיים ביותר של העם. רבן יוחנן בן זכאי ויתר על בית המקדש לטובת יבנה וחכמיה, רבי עקיבא וחכמי דורו עודדו את העם למרד ברומאים ותמכו בבר כוכבא. הרב צבי יהודה קוק, שמכוחו קם גוש אמונים אשר הונהג על ידו, הוא שטבע את המושג "פוליטיקה אלוקית". כי באמת צריך לנהל את הפוליטיקה של עם ישראל מתוך ראייה אלוקית.

הסיבה השנייה היא טענה לחוסר מומחיות של רבנים בענייני מדינה. כלומר, כמו שבשאלות רפואה והלכה הרב חייב להיוועץ ברופא, כך גם בשאלות פוליטיות הרב לא מבין והפוליטיקאים כן. אבל כולנו יודעים שמעטים מהפוליטיקאים מבינים משהו בפוליטיקה פנימית ובינלאומית, לבד מהידע איך להתקדם לתפקיד במפלגה. לרובם הגדול אין הכשרה במדעי המדינה, או בהיסטוריה, ודאי לא בהיסטוריה של עם ישראל. הם לא מבינים הרבה יותר מכל אזרח - ובכלל זה רבנים - בענייני הנהגת מדינה. אדרבה, לא מעט רבנים מבינים בפוליטיקה יהודית הרבה יותר מכל פוליטיקאי. הם למדו תורה ויודעים את ערכו של העם הזה, את יכולתו האמונית, ואת הכוחות הגנוזים בו גם אם הם מוסתרים לפעמים.

גם בנושאים ביטחוניים תשובות המומחים אינן מספקות. אפילו הנשיא שמעון פרס ביטל את הערכות המומחים הביטחוניים, באומרו שהם לא מבינים כמו שלא הבינו ערב מלחמת יום הכיפורים. כולנו יודעים שהשקפתו הפוליטית של המומחה משפיעה מאוד על הערכת המצב שלו. מול כל מומחה שיאמר הערכה אחת יש מי שיאמר הערכה הפוכה. זה מצב שבו יש מחלוקת בין המומחים, שבו דווקא הרב ששמע אותם הוא שצריך להכריע בכלים שהתורה נותנת לו. למשל, התורה עצמה אומרת שלפני יציאה לקרב בתנאים נחותים מול האויב אסור ללוחם לפחד, כפי שמודיע הכוהן: "כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים"! האם אין זה שיקול 'רבני' לצאת לקרב ולא להיכנע - שיקול היוצא מפיו של כוהן משוח מלחמה ?!

רבים מנסים לדמות את נושא שחרור מחבלים במטרה לשחרר חייל חטוף לסוגיית פדיון שבויים. אך דומני שכל מי שלמד סוגיה בגמרא מבין מיד שאין זה המקרה שלפנינו. כאן מדובר במדינה במצב מלחמה, ולא בקהילה שפודה שבויים. שתי סיבות פשוטות ויסודיות מבהירות את האיוולת שבשחרור מחבלים:
א. הסכנה האורבת ח"ו לפתחנו מידי המרצחים, שיחזרו לפעול כפי שהיה בעבר, וכעת מדובר על מחבלים מסוכנים פי כמה וכמה. כאן השאלה המוסרית כה פשוטה להכרעה עד שקשה להבין מי שחושב אחרת. וכי חייו של חייל אחד חשובים מחייהם של הקרבנות העתידים ח"ו?

ב. מדינה הנתונה לסחיטה בידי גורם זר, ובייחוד ארגון טרור, מאבדת את יכולת ההגנה העצמית והופכת לטרף מבוקש וזמין. מה שכמובן יזמין את החטיפה הבאה ואת זו שאחריה, כי אין דבר משתלם לטרור יותר מחטיפות. כניעה זו גם תגביר את המוטיבציה לפיגועים נוספים, בידיעה שגם אם יישפטו לחמישים מאסרי עולם, לא יהיו אלה אלא מספר שנים בכלא הישראלי הנוח והמפנק.

לכן, אין צורך לדעת את פרטי העסקה כפי שניסו לומר כמה רבנים, וגם לא לשמוע מומחי ביטחון. לא חשוב איך קוראים לרוצחים וגם לא מה עשו - מה שחשוב הוא התמונה הכוללת והקשה שתיגרם מהחלטה אומללה כזו. עלובה העיסה שהנחתום - אהוד ברק - מעיד עליה שהיא רעה, וכבר כעת אומר בפה מלא שלהבא אסור לנהוג כך. למה לא לעצור עכשיו? רק בגלל שכבר התחלנו בדרך אומללה זו?! משום מה נוהגים מנהיגינו כאותם אנשים שעליהם נאמר שאפילו על פתחו של גיהנום אינם מסוגלים לשנות דרכם ולחזור בתשובה.

האמת היא, שלא צריך גם חוות דעת של רבנים. במקרים כאלה, התחושה הקמאית ביותר של חוקי הג'ונגל - החזק מנצח - היא שצריכה לקבוע את דרכנו. נשמע מאוד לא מלומד. אבל מה לעשות - כשאויב מאיים על חייך אין זמן להתפלפל בסוגיא מה נקרא איום ומה משמעות החיים. השאלה האחת והיחידה היא - אני או הוא. והחזק ינצח. לחלש יעמידו אנדרטאות ושדרות זיכרון. מאלה יש לנו כבר די והותר.