א. סוגיית הגמרא שיש כפייה בצדקה
ב. קושיית הראשונים ושיטותיהם בקצרה
ג. כפיה במצות עשה ולא תעשה בכלל ובצדקה
ד. הקושייה על ר"ת מהסוגיה בראש השנה
ה. האם הכפייה משום מצות צדקה או משום נדר
ו. מדוע לר"ת אין כפייה בצדקה מצד הלאו שבה?
ז. קושיית הר"ן על ר"ת ויישובה
ח. ביאור הקצות בשיטת הרמב"ם
ט. הסבר מרן הרב שפירא בשיטת הרמב"ם
י. פסק ההלכה בשו"ע

מבוסס על שיעורו של הגר"א שפירא זצ"ל


א. סוגיית הגמרא שיש כפייה בצדקה
הגמרא בבא בתרא ח: בסוגיה העוסקת בצדקה, מביאה ברייתא: "תנו רבנן: קופה של צדקה נגבית בשניים ומתחלקת בשלושה. נגבית בשניים שאין עושין שררות על הציבור פחות משניים ומתחלקת בשלושה כדיני ממונות". שואלת הגמרא- "מאי שררותא? דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה- לפי שממשכנים על הצדקה ואפילו בערב שבת". שואלת הגמרא- "איני, והא כתיב 'ופקדתי על כל לוחציו', ואמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב- ואפילו על גבאי צדקה?" כלומר ישנו לימוד מיוחד שאסור ללחוץ על אדם לתת צדקה? עונה הגמרא- "לא קשיא הא דאמיד (פירוש רש"י: עשיר), הא דלא אמיד. כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה".
עד כאן הסוגיה, והעולה ממנה- שיש כפייה על מתן צדקה אבל דווקא באדם עשיר ולא במי שאינו עשיר.
עניין זה נמצא גם בכתובות מט: שם עוסקת הסוגיה בתקנת בית דין הגדול בזמן שישבו באושא, לחיוב האב לזון את בניו ובנותיו הקטנים. ושם- "תא שמע כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו: 'יארוד ילדה ואבני מתא שדיא' [פירוש רש"י: יארוד- תנין... והוא אכזר על בניו. התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר]... כי הוה אתו לקמיה דרבא אמר להו: ניחא לך דמיתזני בנך מן הצדקה?"- כלומר הגמרא אומרת, שמשכנעים אותו בדיבורים לזון את בניו. ממשיכה הגמרא ואומרת: "ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד כפינן ליה על כורחיה כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה". גם כאן בכתובות אנו למדים, שאם האבא אמיד, כופים אותו בעל כורחו לזון את בניו ואם אינו אמיד, משכנעים אותו בדברים, על מנת שיזון את בניו.

ב. קושיית הראשונים ושיטותיהם בקצרה
הראשונים מקשים על סוגיות אלה, שאומרות שיש כפייה על צדקה, מן הגמרא בחולין קי: בההוא גברא שלא כיבד את אביו ואמו וכפתוהו להלקותו, ואמר להו רב חסדא שיעזבוהו דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ובכיבוד אב ואם כתוב 'למען יאריכון ימיך' ואם כן אין בית דין מוזהרין לכפות עליה. שואלים הראשונים, והרי גם צדקה מתן שכרה בצידה דכתיב "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון... כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" (דברים ט"ו), וא"כ כיצד ניתן לכפות עליה?
ניתנו כמה תשובות לשאלה זו ויש ביניהן הבדלים מהותיים.
א. שיטת ר"ת: אי אפשר לכפות על הצדקה, כמו בשאר מצוות עשה שמתן שכרן בצידן, ומה שהוזכרה כאן כפייה, היינו בדברים. עוד תירץ שמדובר כאן שקבלו עליהם אנשי העיר שהגבאים יהיו רשאים לכפות אותם.
ב. שיטת ר"י: כופין בצדקה למרות שמתן שכרה בצידה מכיון שיש בה לאו דכתיב "לא תקפוץ את ידך ולא תאמץ את לבבך".
ג. שיטת הריצב"א: "אין בית דין מוזהרין עליה" היינו שאינם מחויבים לכפות אבל אם רצו לכפות רשאין.
ד. שיטת רב האי גאון והרשב"א (בר"ן בכתובות)- כופין אותו אבל לא יורדין לנכסיו.
הר"ן בכתובות (יח ברי"ף) מביא גם הוא את השיטות, ומקשה עליהן, מלבד שיטת ר"י שאומר שנראה כמוה, דהיינו שיש כפייה בצדקה משום שיש בה לאו. לכאורה היא באמת שיטה פשוטה, ומהווה קושייה גדולה על שיטת ר"ת שנוקט שאין כפייה בצדקה ומתעלם לכאורה מהלאו שיש בה.

ג. כפייה במצוות עשה ולא תעשה בכלל ובצדקה
בכתובות פו. מביאה הגמרא ברייתא: "תנינא במה דברים אמורים במצוות לא תעשה [שאז לוקה ארבעים כי כבר נעשית עבירה- רש"י חולין קי:]. אבל במצוות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו [רש"י- קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים]". אמנם בחולין (קי:) הגמרא מצמצמת דין זה ואומרת: "דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצידה, אין בית דין של מטה מוזהרין עליה". ופירש רש"י שם: "לכך פירש מתן שכרה, לומר: אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תיטול שכר זה". על כן שוב אין בית דין מוזהרין לכפות על קיומה.
אבל לגבי מצוות לא תעשה תמיד בית דין מוזהרין למונעו מעבירה. כמשנה בשבת (פרק טז' משנה ו'): "מפני שבית דין מוזהרין על שביתתו". אמנם על כפייה לא לעבור לא נזכר דבר מפורש, וכך כותב המנחת חינוך (סוף מצוה ח'): "ובלא תעשה אינו מפורש אם רוצה לעבור לא תעשה אם כופין אותו כדי שלא יעבור, ונראה פשוט דאם רוצה לעבור על לאו בקום ועשה ודאי אין מניחין אותו בשום אופן, דלא תעשה בקום ועשה חמור מן העשה שרוצה לעבור בשב ואל תעשה". עוד מביא המנחת חינוך את שיטת ר"י בתוספות אצלנו, שכופין בצדקה משום הלא תעשה שבה. אלא שקשה על כך לפי ההוכחה שאמר המנחת חינוך לכך שיש כפייה בלא תעשה, שהרי כאן הלא תעשה הוא בשב ואל תעשה מה שאינו נותן צדקה, ואם כן מנלן שיש כפייה? אומר על כך המנחת חינוך: "זה נראה לי גם מצד הסברא, כמו שאם אינו רוצה לעשות עשה דהוא עובר בשב ואל תעשה, מכל מקום מכין אותו מכיוון שאפשר לקיים, אם כן הוא הדין בלא תעשה שאין בו מעשה ורוצה לעבור בשב ואל תעשה מכל מקום כופין אותו שלא לעבור, ולמה יגרע ממצוות עשה"?
על פי האמור, ניתן ליישב את שהקשינו על ר"ת כיצד הוא אומר שאין כפייה בצדקה והרי יש שם לאו, אמנם כעת נאמר, שכיוון שהלאו הוא לאו שאין בו מעשה, כלומר הוא עובר עליו בשב ואל תעשה, לכך אין כופין עליו, ורק במצוות עשה אף שרוצה לעבור עליה בשב ואל תעשה כופין אותו לקיימה ואין ללמוד ממנה- לדעת ר"ת- למצוות לא תעשה. אפשר אולי להסביר זאת, על פי דברי הרמב"ן בשמות (כ, ח), שאמר שם שמצות עשה גדולה ממצות לא תעשה ולכן כשמתנגשים עשה ולא תעשה אמרינן: עשה דוחה לא תעשה.

ד. הקושייה על ר"ת מהסוגיה בראש השנה
המנחת חינוך שולח אותנו גם למסכת ראש השנה. הגמרא בראש השנה (ו) מביאה פסוק מספר דברים (כג) "כי תידור נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוקיך נדבה אשר דיברת בפיך" והיא דורשת כל מילה בפסוק: "תנו רבנן: 'מוצא שפתיך'- זו מצות עשה (כלומר שתקיים) 'תשמור' זו מצות לא תעשה. 'ועשית'- אזהרה לבית דין שיעשוך. 'כאשר נדרת'- זה נדר. 'לה' אלוקיך'- אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים. 'נדבה'- כמשמעה. 'אשר דברת'- אלו קדשי בדק הבית. 'בפיך'- זו צדקה".
א"כ חז"ל דורשים שצדקה כלולה גם כן בפסוק זה, ודורשים בפסוק זה גם חיוב כפייה של בית דין. כלשון רש"י: "ועשית- על כרחך מכאן אזהרה לבית דין לכוף". אם כן גם צדקה בכלל כפייה, וניתן לומר שזהו המקור שיש כפייה בצדקה. ולכאורה, כפי האמור לעיל, צריך לומר שהכפייה היא מצד הלאו שבמצוה, אם כן יש מקום להקשות, מדוע צריך לימוד מפסוק שיש כפייה בצדקה, תיפוק ליה מהלאו שבה? אלא שכאמור, כיוון שזהו לאו שאין בו מעשה, לא ברור שיש בו כפייה, כאמור לעיל, ולכן צריך ריבוי מיוחד בפסוק.
אמנם כעת קשה על שיטת ר"ת מן הסוגיה הזו בראש השנה, האומרת במפורש: 'אזהרה לבית דין, שיעשוך' וכדברי רש"י: "מכאן אזהרה לבית דין לכוף", וכיצד אומר ר"ת שאין כפייה בצדקה? אמנם עיקרו של הפסוק עוסק בקרבנות, אבל הרי הגמרא כוללת בפסוק זה גם צדקה? עוד קשה על ר"ת, שהרי הגמרא אמרה (בבא בתרא ח.): "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שממשכנים על הצדקה". ובאמת זה לא חידוש של רב נחמן, אלא בעצם זו משנה בקידושין עו. "הנושא אישה כוהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות... וכל שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וגבאי הצדקה משיאין לכהונה, ואין צריך לבדוק אחריהם". ומפרשת הגמרא: "גבאי צדקה מאי טעמא? כיון דמינצו בהדי אינשי, דאמר מר ממשכנים על הצדקה, ואפילו בערב שבת, ואם איתא דאיכא אית ליה קלא". כלומר, כיון שגבאי צדקה נוטלים משכונות מאנשים שלא מוכנים לשלם צדקה שנפסקה להם, לכן יש אנשים שרבים איתם ואם היה בהם מום יוחסין היו מפרסמים אותו, לכן זרעם לא צריך בדיקת יוחסין. על כל פנים הא חזינן שיש כפייה בצדקה, אמנם לא מוזכרת כאן כפייה במכות, אלא כפייה על ידי נטילת משכונות, וכיצד אם כן אומר ר"ת שאין כפייה בצדקה אלא רק בדברים?!
הריטב"א בבבא בתרא ד"ה 'ממשכנין' קושר את שני העניינים כאחד ואומר: "ממשכנין על הצדקה- פירוש דכתיב (דברים כג) 'ועשית' אזהרה לבית דין שיעשו. ואמרו בירושלמי (ראש השנה פרק א' סוף הלכה א'): תשמור ועשית להזהיר בית דין שיעשוך- רבנן דקיסרין בשם ר' אבונא מי כן למשכון". (אמנם יש להעיר שהירושלמי לא הזכיר בפסוק זה 'צדקה' שהבבלי הזכיר). אם כן מהירושלמי עולה שכל דין 'ממשכנין' נובע מ'ועשית'.
אמנם בעצם הלימוד יש להקשות, אם ילפינן 'אזהרה לבית דין שיעשו' ומכאן אזהרה לבית דין לכפות בצדקה, אם כן מדוע 'ממשכנין' בלבד ולא כפייה גמורה, כלומר שימכרו מנכסיו ויתנו הכסף לצדקה?
ביאר מרן הרב שפירא שכיוון שהפסוק הזה מחומש דברים, עיקרו עוסק בקרבנות, כמבואר לעיל בדרשת הגמרא, ובקרבנות אי אפשר לרדת לנכסיו ולקחת ממנו שור לקרבן, אלא הוא צריך בעצמו להקדיש את שורו ולהביאו קרבן. לכן אפשר רק למשכנו ולא לרדת לנכסיו ממש, כלומר למכור מנכסיו ובכסף לקחת קרבן. וכיון שצדקה מוזכרת בפסוק זה, אם כן הכפייה שבה, היא גם כן רק ע"י משכון כמו בקרבנות, ולא ע"י ירידה ממש לנכסיו. על פי זה אפשר גם להבין את היסוד לשיטת רב האי גאון והרשב"א שהביא הר"ן בכתובות, אשר אמרו שכופין אותו לתת צדקה אבל לא יורדין לנכסיו.
אמנם ר"ת שולל כל כפייה של ממש ולכאורה זה בניגוד לגמרא כמפורש לעיל?

ה. האם הכפייה משום מצות צדקה או משום נדר?
כדי לבאר את שיטת ר"ת, הוסיף מרן הרב שפירא לעיין בדברי הריטב"א.
מבואר בדברי הריטב"א, שכפייה בצדקה, הנלמדת כאמור מן הפסוק 'ועשית', היא נובעת מעצם חיוב מצות צדקה. לכן ממשיך הריטב"א ושואל, כיצד ילפינן 'אזהרה לבית דין שיעשוך' והרי כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין מוזהרין עליה? תירץ הריטב"א שכבר יישב רש"י, שבצדקה יש לא תעשה "לא תקפוץ את ידך". מוכח מתוך השאלה והתשובה שאף שהפסוק עוסק בנדרים בכל זאת סובר הריטב"א שהכפייה לתת צדקה היא מצד עצם המצוה ולא מצד הנדר שבה.
וכן בהמשך בד"ה 'הא דאמיד וכו'' הוא כותב: "פירוש כל היכא דאמיד ממשכנין ואפילו לא נדר בנדר, אם ראו שיכול לתת כעובדא דרב נתן. ובדלא אמיד אסור למשכן ואפילו נדר בפיו דאנוס הוא כיון דלא אפשר ליה". כלומר הריטב"א מדגיש, שהכפייה הנלמדת בגמרא מ"ועשית", היא כפייה שמצד המצוה ולא מצד הנדר ולכן היא קיימת בין שנדר ובין שלא נדר, על פי גדרי חיוב צדקה, היינו- אם הוא אדם אמיד.
אמנם הוא ממשיך וכותב: "ויש אומרים דהכא חדא מינייהו נקט, דכי הוציא בפיו חייב הוא משום נדר, ולעולם ממשכנין אותו אם יש לו שום דבר, ואחר כך אם הוא צריך, יתנו לו מן הקופה". כלומר לפי שיטה זו, הכפייה היא מצד הנדר, ולא מגדרי צדקה. לכן אפילו אם אין לו כלום כופין אותו ואחר כך יגבה מקופת צדקה.
לפי ההסבר האחרון של הריטב"א אפשר לומר, שאין קושייה מהסוגיה בראש השנה ומדין 'ממשכנין' על ר"ת. כי האזהרה לבית דין שיעשוך, היא דווקא במקום שנדר צדקה בפיו, ואז כופין אותו, מצד מה שחידשה התורה שיש כפייה על קיום נדר של קרבנות ושל צדקה, אבל אם לא נדר אין כפייה. על פי זה מובן מדוע שאל ר"ת דווקא על רבא, ולא על דין "ממשכנין", שהרי כך הוא דבור המתחיל של התוס' - "אכפיה לרב נתן" (בבא בתרא ח:) והיינו משום שרב נתן בר אמי לא נדר צדקה ואם כן כיצד רבא כפה אותו? והשיב ר"ת שכפהו בדברים ולא כפייה ממש או שקיבלו על עצמם בני העיר שהגבאים יכפום.

ו. מדוע לר"ת אין כפייה בצדקה מצד הלאו שבה?
יישבנו את הסוגיה בראש השנה ודין ממשכנין לפי ר"ת. אמנם לגבי השאלה העיקרית בשיטת ר"ת, מדוע אינו סובר כדברי הר"י והר"ן והריטב"א, שכיוון שיש לאו במצות צדקה, לכן אף על פי שמצד המצוה עצמה אין כופין עליה, כי מתן שכרה בצידה, אבל מצד הלאוין שיש בה מדוע לא נכפה על אדם אמיד לתת צדקה? ענינו על כך לעיל, שאמנם למדנו דין כפייה בכל מצוות עשה, אבל בלא תעשה לא מפורש שיש כפיה. אלא שהמנחת חינוך למד על לא תעשה שהוא בקום ועשה, בקל וחומר ממצות עשה, אבל לא תעשה שאין בו מעשה לכאורה אין ללמוד ממצוות עשה. אמנם המנחת חינוך סובר שאין לחלק ביניהם, כי מדוע נאמר שעל מצוות עשה נכפה ועל מצוות לא תעשה לא נכפה.
מרן הרב שפירא מבאר את שיטת ר"ת בדרך אחרת. היסוד של כפייה על המצוות הוא לא כדי שתצא נפשו חס ושלום, אלא כדי שישוב לקיים מצוות ה' בתוך כל ישראל. לכן מצות עשה שכבר עבר זמנה אין כופין עליה, כפי שאמר רש"י בחולין, שהרי כבר א"א לקיימה. וכן במצות לא תעשה הכפייה היא על מנת שלא יעבור. כעת יש מקום לעיין במהות הלאוין במצות צדקה, ולראות האם תועיל בהם כפייה.
הרמב"ם בספר המצוות (מצות לא תעשה רל"ב) כותב: "הזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מאחינו מהאביונים אשר נדע עניים ויכלתנו להחזיק להם. והוא אמרו לא תאמץ את לבבך, וזה אזהרה מלקנות מידת הכילות ואכזריות". למדנו ברמב"ם שהמצוה כאן היא לא רק שלא למנוע צדקה מהראוי לה, אלא אזהרה מלהיות קמצן, כלומר זהו לאו במידות הנפש- לא להיות קמצן. (יש להוסיף שהרמב"ם קבע את הלאו במילים "ולא תאמץ את לבבך" ולא במילים "לא תקפוץ את ידך", שהן רק תוצאה של אימוץ הלב).
עוד יותר מזה כותב הרמב"ן (בהוספות למצוות לא תעשה שם מצוה יז): "שנמנענו גם כן שלא יחר לנו בתתנו צדקה לעניים, ולא ניתן אותה אליהם בעין רעה ונחשוב אותה מיעוט לנו, אבל יהיה זה בעינינו שכר ותועלת ותוספת בממוננו, לפי שהוא יתברך ישלם לנו הכל בכמה כפלים. והוא אמרו יתעלה נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך, וזה גם כן זכרו בעל הלכות גדולות".
לדעת הרמב"ן יש במצות צדקה מצות לא תעשה שהיא מצוה של אמונה. להאמין שכאשר אנחנו נותנים צדקה, אנחנו לא מפסידים ולא נהיים חסרים בסכום הממון שנתנו, אלא אדרבה, הוא יתברך ישלם לנו בכמה כפלים, ולעומת מה שבמצוות אחרות יש חסרון של שלא לשמה, אם חושב הוא על שכר המצוה, הרי כאן זהו חיוב אמונה, בדרך של מצות לא תעשה "לא ירע לבבך", וזהו בתוך הלשמה של המצוה. על פי זה מובן מה שהגמרא אומרת (בבא בתרא י): "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור" כי זה בתוך גדר אמונת המצווה. ולא קשה מאבות (פרק א') כפי שהקשו תוספות, ודחקו לומר שהמשנה באבות (פרק א') "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" היינו דווקא בגויים. ולא היא, אלא בצדקה יש עניין מיוחד של נתינה מתוך אמונה שהקב"ה ישלם בכפלי כפליים ויותר.
לפי זה מבאר מרן הרב שפירא , שר"ת סובר, שאם נכפה על מצות צדקה, ונרד לנכסיו ונוציא ממנו ממון בעל כרחו, משום שיש כפייה על מצוות לא תעשה, הרי בזה לא תיקנו שום דבר מצד הלא תעשה שבמצוה, שהרי גם כשהממון כבר הוצא ממנו, יש להניח שלא השתנתה מידת הקמצנות שבו, וכן רוע לבבו שלא להאמין שאינו מפסיד מאומה במתן צדקה. לכן סובר ר"ת שאין תועלת בכפייה מצד הלא תעשה, ומצד העשה אין כפייה שהרי מתן שכרה בצידה. לכן אין כפייה במצות צדקה.
לעומת זאת, ר"י, ר"ן וריטב"א סוברים, שגם אם נאמר שאין תיקון ללא תעשה ע"י הכפיה שנכפה אותו, בכל זאת אנו כופים מצד המצוה, שאף שמצות עשה שמתן שכרה בצידה אין כופין עליה, אבל אם יש בה לאוין, כופין עליה, ולא מצד הלאוין אלא מצד המצוה. המצות עשה עצמה היא בערך אחר כאשר יש בה גם לאוין. כמו שמבואר בסוגייה בקידושין, בחיוב אישה במצוות עשה שאין הזמן גרמא. (עיי"ש לד. בתוספות ד"ה מעקה בדברי רב יוסף מארץ ישראל. אמנם שם אמר שהלאו שהיה עימו עשה, מתחזק, ולכן אין עשה דוחה אותו גם במצב שאין עשה עם אותו הלאו. ונראה לומר אותה סברה גם ביחס לעשה). אם כן הכפייה היא על המצוה, ולמצוה של נתינת צדקה יש תיקון ע"י הכפיה, ולכן לדעת אותם ראשונים יש כפייה בצדקה כמו במצוות שאין מתן שכרן בצידן. וכמו שלמדתנו הגמרא בראש השנה מ'ועשית'.

ז. קושית הר"ן על ר"ת ויישובה
ר"ת הסביר שמה שרבא כפה בצדקה היינו בדברים. שואל עליו הר"ן (בכתובות מט) "ולא ידעתי מהו"- כלומר על איזה כפייה בדברים ר"ת מדבר, שהרי הגמרא בכתובות (מט:) אמרה, שמשכנעים את האב לזון את בניו ובנותיו הקטנים כגון שאומרים לו: ניחא לך שבניך ניזונים מן הצדקה? ואמרה הגמרא: "הני מילי בדלא אמיד, אבל אמיד כפינן ליה בעל כרחיה וכמו שרבא כפה בצדקה את רב נתן". שואל הר"ן אם כן רואים שבדלא אמיד כופין בדברים, ומהי הכפייה בדאמיד שעליה הגמרא אומרת שהיא בעל כורחו, ודאי כפייה ממש, או במכות או שיורדים לנכסיו. ואת זה דימתה הגמרא לכפייה בצדקה. א"כ מוכח דלא כר"ת.
עונה על כך מרן הרב שפירא על פי דברי הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו' הלכה ח') לגבי מצות תוכחה: "המוכיח את חבירו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תישא עליו חטא... כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול... במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדבר שמיים, אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל". רואים ברמב"ם, שיש דרגות בכפיית דברים. יש סגנון שעניינו שכנוע ויש סגנון שעניינו ביזוי והכלמה. אם כן, כך נאמר גם בדברי ר"ת. אדם דלא אמיד, משכנעים אותו לפרנס את בניו ובנותיו הקטנים. אבל אדם דאמיד ואינו רוצה לזון את בניו או לתת צדקה, לדעת ר"ת כופין אותו בדברים, היינו שבית דין מבזין ומחרפין אותו. ולא קשה קושית הר"ן.

ח. ביאור הקצות בשיטת הרמב"ם
הרמב"ם (בפרק ז' מהלכות מתנות עניים הלכה י') כותב: "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו, ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות". הרמב"ם סובר שיש כפייה ממש בצדקה, אבל דווקא כשהמחויב נמצא בפנינו. הקצות (בסימן לט' סוף סעיף קטן א') מקשה על הרמב"ם, מהו החילוק? מדוע בפניו יורדין לנכסיו ושלא בפניו אין יורדין לנכסיו. וז"ל: "ולכאורה אין לזה טעם, דממה נפשך, אם צדקה הוי כמו חוב שלא בפניו נמי ניחות לנכסיו, ואם אינו חוב בפניו נמי לא ניחות לנכסיו". הקצות מבאר את הרמב"ם לפי דברי הרמב"ן בסוף בבא בתרא. הרמב"ן כותב, שפריעת בעל חוב נעשית גם בכפייה, דהיינו שבית דין יורדין לנכסיו וגובין את החוב, לאו דווקא משום שנכסיו משועבדים שהרי שעבודא דאורייתא, אלא משום שפריעת בעל חוב היא מצוה, וכופין על המצוות. אמנם כפייה על המצוות היינו שמכין אותו עד שיסכים לקיים, אבל כשמדובר במצוה ממונית, אין כופין אותו ע"י הכאה, כי יותר טוב לנו לכפותו ע"י שנרד לנכסיו, ונגבה את חובו.
אומר הקצות- אם הכפייה היא מצד קיום המצוה, אז צריך דווקא לכפותו בפניו, כדי שיקיים המצוה, אבל שלא בפניו לא שייך לכפותו, היינו לרדת לנכסיו שלא בפניו ולגבות כדי שיקיים המצוה, שהרי הוא בכלל לא יודע מכך, ולכאורה אין כאן קיום מצוה. אמנם מה שאנו יורדים לנכסי לוה גם שלא בפניו, היינו לא משום מצוה, אלא משום שאנו פוסקים ששעבודא דאורייתא, וממילא אפשר להוציא את ממונו של המלוה מן הלוה גם שלא בפני הלוה. אבל במצות צדקה, שהכפייה היא משום המצוה, היא יכולה להעשות דווקא בפניו, אבל שלא בפניו לא שייך לכפותו לקיים המצוה.
אמנם הקצות עצמו כותב שהאריך בדבר בסימן ר"צ, ושם כתב שלדברי הכסף משנה גם במצות צדקה יש שעבוד נכסים, ואם כן צריכה להיות כפייה מצד השעבוד בין בפניו בין שלא בפניו, אלא צריך לומר כדברי הכסף משנה, שכאשר זה לא בפניו, לא נחתינן לנכסיה לצדקה, משום שיתכן שנתן כבר כפי הראוי לו במקום שהוא נמצא. אמנם הביא שם דברי הר"ן, שאין שעבוד נכסים בצדקה ואז ההסבר הוא כדלעיל.

ט. הסבר מרן הרב שפירא בשיטת הרמב"ם
יש מקום לדון האם מצות לא תעשה שבצדקה קשורה בהכרח במצוה, היינו שכל מקום שיש מצות צדקה, יש גם לא תעשה, או שיש אפשרות שיש מצות עשה ואין לא תעשה.
מבאר מרן הרב שפירא, שעל פי ההבנה ברמב"ם, שמצות "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" היא איסור של קמצנות, נראה לכאורה לומר, שאין העשה והלא תעשה קשורים בהכרח זה בזה. כי למשל, בציור של אדם, שיש לו כסף לצדקה, ובא אליו אדם עני ומבקש צדקה, כמובן שיש לו מצות עשה לתת צדקה, אבל הוא לא נותן, כי הוא אומר שצריך לבוא אליו עני אחר, והוא רוצה לתת לו את הכסף. במקרה כזה הוא ביטל מצות עשה של צדקה שעומדת כעת לפניו, אבל לא נוכל לומר שעבר על הלא תעשה של קמצנות שאומר הרמב"ם, או על הלא תעשה שאומר הרמב"ן, שהרי הוא יתן לשני בשמחה וטוב לבב. יש גם מצב הפוך. גבאי צדקה שיש לו כסף והוא אינו מחלק אותו. מצות עשה של צדקה אין עליו, כי המצוה היא שאתה תתן בכסף שלך, אבל הכסף שבידו של הגבאי אינו שלו. אבל על הלאו של קמצנות הוא בודאי עובר.
על פי זה נראה לומר, שכאשר המחויב בצדקה אינו במקומו, אמנם מצות נתינת צדקה עם כל אנשי העיר חלה עליו כפי שיעור ממונו, אבל לא נוכל לומר שהוא עובר על לאו של קמצנות אם אינו נותן, שהרי הוא אינו לפנינו ולא נוכל לומר שהוא מקמץ או מתאכזר.
על פי זה נראה לבאר את הרמב"ם שדווקא בפניו יש כפייה, משום שבפניו יש גם לא תעשה, והכפייה היא מצד הלא תעשה כדברי הר"י בתוספות, אבל שלא בפניו, כיון שאין עליו לאו, לא נוכל לכפות עליו ולרדת לנכסיו.

י. פסק ההלכה בשו"ע
בשו"ע בהלכות צדקה (יורה דעה סימן רמח' סעיף א') כתב: "כל אדם חייב ליתן צדקה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו, ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית דין היו כופין אותו, ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן".
מסקנה:
א. השו"ע פוסק להלכה כשיטת ר"י והרמב"ם שיש כפייה ממש, דהיינו במכות או בירידה לנכסיו על ידי בית דין שבעיר, כדי שיקיים מצות צדקה.
ב. השו"ע פסק כרמב"ם, שדווקא בפניו יורדין לנכסיו וכמבואר לעיל.
ג. הש"ך (שם סעיף קטן ד') כתב בשם הב"ח שהכוונה היא שאפילו בפניו יורדין לנכסיו וכל שכן שלא בפניו. הש"ך חולק ואומר, ששלא בפניו לא יורדין לנכסיו עד שמודיעים לו אם אפשר, דלא גרע מחוב. משמע מהש"ך שאם אי אפשר להודיעו יורדין לנכסיו גם שלא בפניו, וזה דלא כמבואר לעיל בשיטת הרמב"ם לפי הקצות, שחיישינן שמא נתן כבר צדקה במקומו כפי שראוי לו, או לפי מרן הרב שפירא , ששלא בפניו אין בכלל דין של כפייה כיון שאינו עובר על הלאו.
אמנם בנקודות הכסף (סימן רמה' סעיף ד') חזר בו הש"ך מדבריו וכתב שאין יורדין לנכסיו שלא בפניו אלא אם כן הודיעוהו.
ד. בסעיף ז' השו"ע מוסיף: "אדם שוע שנתן צדקה יותר מהראוי לו, או שמיצר לעצמו ונותן לגבאי זה שלא יתבייש, אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה, והגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד הקב"ה ליפרע ממנו", היינו כחילוק הגמרא בין אמיד ללא אמיד. שבדלא אמיד נאמר "ופקדתי על כל לוחציו", אמנם במקום שראוי לכפות כתב הרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים הלכה ו'): "הכופה אחרים ליתן צדקה ומעשה אותן שכרו גדול משכר הנותן...".
ה. כתב הרמ"א (בסימן רנא' סוף סעיף ג'): "פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסה" וכו'.
אמנם עיין שם בביאור הגר"א שציין כמקור את הגמרא (בבבא מציעא סב.) "עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עימך- חייך קודמים לחיי חבירך", ומכאן יש לדייק: אמנם חייך קודמים לחיי חבירך אבל לא מותרותיך לחייו.
מן הראוי לסיים בדברי קודשו של הרמב"ם (בפרק י' מהלכות מתנות עניים הלכה א'): "חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה, שהצדקה סימן לצדיק, זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו לעשות צדקה. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

-------
מתוך הספר "מעמק אברהם". להזמנות: 054-6713908.