שאלה:


תשובה:
תקנת חכמים היא: "מצות חנוכה, נר איש וביתו" (שבת כ"א). הענין העיקרי הוא, פרסומי ניסא של חסדי הקב"ה, בימים ההם בזמן הזה. אך ודאי שה"בית" הוא מרכיב מרכזי בתקנת חכמים. ושני מרכיבים לבית היהודי: האחד, אלו קירות הבית, פתח או חלון של הבית. והשני, "אשתי זו ביתי" (שבת קי"ח). היוונים גזרו על הבית היהודי, "בתולה הנישאת, תיבעל להגמון תחילה" (כתובות ג'), כדי לטמא את המשפחה, ממש סמוך לראשית התרקמות הקשר הזוגי שבין איש לאשתו. כנגד זה תיקנו חכמים להאיר את הבית פנימה, ומתוכו להוציא את האור גם החוצה. לכן חייבים הנרות להיות סמוכים לבית. אין מצוות הדלקה ברשות הרבים, למרות שהדבר מביא לפרסומי ניסא גדול, משום שהאור חייב להאיר מתוך הבית. לפיכך, יפה כתבת שהנך מקפיד לכנס את המשפחה, בזמן המתאים להדלקה ולחוות יחד את ההדלקה בשירה משפחתית.
ודאי שנעים מאד שגם הבעל וגם האשה מציינים את החיבור המשפחתי. אולם, כמו בכל תחום אנו מצווים: "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה" (אבות ב'). האם נכון להקפיד על אשתך ולהכנס למתח ולויכוחים על אי הצטרפותה לשירה שאחרי ההדלקה. אם היה מדובר בעשיית איסור, ודאי שיש למחות על כך, ולעשות כל מאמץ למנוע את האיסור. אך כאן מדובר בחויה משפחתית, שאשתך איננה חפיצה להיות שותפה פעילה בה. ודאי אפשר לבקש, ללמוד, להסביר עד כמה הדבר חשוב לחינוך הילדים. אבל אם בסופו של דבר, אשתך מחליטה לפנות לעיסוקים אחרים, התגובה הנכונה היא, לקבל אותה כמו שהיא, ולא להמשיך בביקורת עליה, ולהופכה למתח ולמריבות. כיום, אנו מצווים לחזק את המשפחה ואת הזוגיות. אותו ערעור של חיי המשפחה אשר גרמו לו היוונים, מחלחל בחברה הישראלית גם בימינו אלה, וגורם לריבוי מקרים של פירוד וגירושין. הגענו למצב אבסורדי, שפסיכולוגים מגדירים גירושין, כחלק בלתי נפרד מתהליך החיים, וכדבר שצריך לקבלו כמובן מאליו. בשום אופן אין להשלים עם זאת. במיוחד, בימי החנוכה, חובתנו היא להגביר אהבה בין איש לאשתו, כדי שנוכל להאיר גם על אלה אשר לא זכו להיות מוארים באורה של תורה.
אם כן, הציפיות לשיתוף הבעל והאשה עם הילדים, כהמשך להדלקה, הנן מובנות וברורות. אך להפוך ציפיה זו לאבן נגף משפחתית, זהו צעד שאינו נכון. כדאי שתנמיך ציפיות ותקבל את אשתך כמו שהיא, ומתוך הקרנת אהבה תתחבר גם היא להדלקה ותמשיכו בבנין יציב ואיתן.