בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פקודי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

לפרשת פקודי

המשכן כמשכון

פרשת פקודי עוסקת בסיום הקמת המשכן, והיא הפרשה החמישית העוסקת בכך. מצאנו שלפחות פעמיים מוזכרים כל כלי המשכן, ובגדי הכוהנים בתורה - פעם אחת בציווי, ופעם בפעולות עצמם. מדוע התורה מאריכה כל כך בעניין המשכן, שצורתו ומבנהו וחלק מכליו הם מצווה לשעתה ולא לדורות?

undefined

הרב דוד דב לבנון

פקודי תש"ס
7 דק' קריאה
פרשת פקודי עוסקת בסיום הקמת המשכן, והיא הפרשה החמישית במספר העוסקת במצווה זו. והנה מצאנו שהתורה כפלה בפירוט מלאכת המשכן, לפחות פעמים מוזכרים כל כלי המשכן, ובגדי הכוהנים, בשעת צוויים בפרשות תרומה תצוה, ובשעת הקמת המשכן בפרשות ויקהל פקודי, וכאן בפרשה פוקדים וסופרים את הכלים מחדש, ונשאלת השאלה מדוע התורה מאריכה כל כך בעניין המשכן, שצורתו ומבנהו וחלק מכליו הם מצווה לשעתה ולא לדורות?

והנה אם התורה כתבה את מעשה המשכן, צריך לומר שיש לו משמעות לדורות. מובא בגמרא (סוטה דף ט עמוד א):
"דאמר מר: משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. היכא? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל".

ולכאורה אינו מובן, הרי לאחר שנבנה בית המקדש, שנבנה מאבן, אין צורך יותר ביריעות המשכן, ולשם מה נגנז המשכן, וצריך לומר, שגניזתו מסמלת את משמעותו הניצחית של המשכן, כפי שיבואר.

נאמר בפרשה (שמות פרק לח פסוק כא) "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן". ופירש רש"י שם שני פירושים:
א. "המשכן משכן - שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל:"
ב. "משכן העדת - עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם".

והנה הפירוש השני מתיחס למעלת המשכן, "משכן העדות" שמעיד על השראת השכינה בישראל, וכפי שהרחיבו במדרש (שמות רבה, פרשה נא ד):
"מהו העדות א"ר שמעון ב"ר ישמעאל עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל, דבר אחר עדות הוא לכל העולם שנתמנה מפי הקב"ה, א"ר יצחק משל למה הדבר דומה- למלך שנטל אשה וחיבבה יותר מדאי כעס עליה והניחה והיו אומרים לה שכנותיה אינו חוזר עליך עוד, לימים שלח לה ואמר כבדי את פלטין שלי והציעי את המטות שביום פלוני אבא אצלך כיון שהגיע יום פלוני בא המלך אצלה ונתרצה לה ונכנס אצלה לפלטין ואכל ושתה עמה ולא היו שכנותיה מאמינות, אלא כיון שהיו מריחות ריח בשמים באותה שעה ידעו שנתרצה לה המלך, כך הקב"ה חיבב את ישראל והביאם לפני הר סיני ונתן להם את התורה וקראן ממלכת כהנים, שנאמר (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, אחר ארבעים יום חטאו, אותה שעה אמרו העובדי כוכבים אינו מתרצה להם עוד, שנאמר (איכה ד) אמרו בגוים לא יוסיפו לגור, כיון שהלך משה לבקש רחמים עליהם מיד סלח להם הקב"ה שנאמר (במדבר יד) ויאמר ה' סלחתי כדברך, אמר משה רבון העולם הריני מפויס שמחלת לישראל, אלא הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם, א"ל הקב"ה חייך הריני משרה שכינתי בתוכם שנאמר (שמות כה) ועשו לי מקדש ומכירין שמחלתי להם לכך נאמר משכן העדות שעדות היא לישראל שמחל להם הקב"ה".


יש ללמוד מכאן:
א . שהמשכן הוא המשך השראת השכינה של מעמד הר סיני, וראיה לדברי הרמב"ן בהקדמתו לפרשת תרומה.
ב. שנתכפר להם חטא העגל.
ג. שהשכינה שורה בו בצינעא, ורק ריחה נודף לבחוץ, ואומות העולם מכינים שהשכינה שורה בישראל, עין מה שאמרו על תלמיד חכם, בגמרא (מועד קטן דף טז עמוד ב) "דאמר רבא: כל העוסק בתורה מבפנים - תורתו מכרזת עליו מבחוץ".

והנה ביחס לפירוש הראשון ברש"י שבא הפסוק לרמוז על שני חורבני הבית, צריך עיון מדוע רמזה זאת התורה כאן בשעת בנין הבית?
נראה שגם מחורבנו של הבית יש ללמוד טעם לשבח במצוות המשכן.

וכך אמרו במדרש תנחומא פרשת פקודי סימן ב:
"ולמה "משכן משכן" ב' פעמים? - אמר רב שמואל שהקב"ה עתיד להתמשכן ב' פעמים חורבן ראשון וחורבן שני, ולפיכך אמר משכן ב' פעמים".


מצאנו שהמדרש פירש כאן את המילה משכן מלשון משכון. ומדיון לשון התנחונא עולה שהקב"ה הוא המשכון שבידי ישראל. היינו אחרי שכרת עמנו הקב"ה ברית עולם, לא ינתק את הקשר הזה מאתנו אף אם נחטא, וכביכול הוא משכון בידינו, ואף אם חרב הבית, הרי זה חורבן העצים והאבנים, ולא חורבן היחוד בין כנסת ישראל והשכינה.

וכך אמרו במדרש (שמות רבה פרשה נא):
"דבר אחר משכן העדות, אמר ר' שמעון בן יוחאי בשעה שנכנס אנדריינוס לבית קדשי הקדשים היה מתגאה שם ומחרף לאלוקים, א"ר חייא בר אבא אמר דוד רבון העולם כך תעלה לפניך שאלו היו יכולין לקצוץ ארזים לעשות סולמות עולים היו למעלן, מנין כמו שנאמר (תהלים עד) יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות אלא שאינן יכולים ומניחים אותך ובאים עלינו, כמו שנאמר (תהלים כא) חשבו מזמה בל יוכלו, ובאים עלינו שנאמר (תהלים עט) אלוקים באו גוים בנחלתך וגו', ועל מה כל אלו על ידי שנתמשכן על ידינו שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות".

כלומר, האויבים מחשבים לנתק את הקשר בין ישראל לאלוקיהם, אבל אינם מצליחים רק לפגוע בעצים ואבנים.

וכך מצאנו שאמרו חכמינו, שלאחר החורבן השכינה גלתה ממקום המקדש, כבמואר בילקוט שמעוני (משלי רמז תתקנט) "עשר גליות גלתה שכינה וכו' ", וכן בילקוט שמעוני יחזקאל רמז שנ) "א"ר יוחנן עשר מסעות נסעה שכינה - מקראי, וכנגדם נסעה סנהדרין - מסברא".

ולפי זה מובן מדוע נגנז המשכן, לרמז על כך שהשכינה גנוזה מתוכינו לעולם.
וכך מובא בגמרא (מסכת סוכה דף מה עמוד ב):
"שנאמר (שמות כו) עצי שטים עמדים. תניא נמי הכי: ... דבר אחר: עומדים - שמא תאמר אבד סיברם ובטל סיכויין, תלמוד לומר עצי שטים עמדים שעומדים לעולם ולעולמי עולמים". ופירש רש"י שם "אבד סיברם - משנגנז אהל מועד בטל לו עולמית. סכויים - תוחלתם ומבטם, כדמתרגמינן הבט נא (בראשית טו) - איסתכי כען לשמיא".


חטאו בשיטים ונתרפו בשיטים
מובא במדרש תנחומא פרשת תרומה סימן ט:
"דבר אחר חטאו בשטים ולקו בשטים ומתרפאין בשטים, חטאו בשטים שנאמר וישב ישראל בשטים, לקו בשטים שנאמר (במדבר כ"ה) ויהיו המתים במגפה, ומתרפאין בשטים שנאמר עצי שטים, אתה מוצא שלא זזו משם עד שעמד פנחס והשיב את החמה שנאמר (במדבר כ"ה) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן..., אמר הקב"ה לעולם הבא אני מרפא את השטים שנאמר (יואל ד') והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים".


מה באו חז"ל ללמדנו בכך שבאותו דבר שחטאו בו נתרפאו?
הנה המילה שיטים יש בה משמעויות הפוכות. משמעות של - שטות, שהוא יציאה מן הסדר, כמו שוטה שעושה דברים בלא דעת, ולדוגמה אמרו "הדס שוטה" שעליו אינן מסודרות בצורה של עבותות בשרשרת, כפי שרגיל להיות בהדס. ומלשון סטיה מן הדרך, כאשה סוטה. החוטא סוטה מן הדרך, בגלל שאוחזת אותו רוח שטות.

אמרו בגמרא (סוטה דף ג עמוד א):
"ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנא': (במדבר ה) איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב".

או משמעות של שיטה מסודרת, כמו שכתוב בברכות יז: "מוחלפת השיטה". "גיטין ה: "שיטה אחת שלימה".

וכך אפשר להסביר כוונת חז"ל "חטאו בשיטים ונתרפאו בשיטים", שחטאו ברוח שטות וסטו מן הדרך, אבל השכינה לא עזבה אותם, שנאמר "השוכן עמם בתוך טומאותם", ולכן עתידים הם לצאת מאותו משבר אל היושר והשיטה המסודרת, וכמו שכתב המהר"ל, שמעצם המונח גלות אנו למדים שזה רק זמני ועתידים להגאל, כיון שגלות הוא מצב לא נורמלי, ומוכרח להיות זמני בלבד, ולפי דברינו, כיון שהשכינה עמהם לא יתכן שלנצח ישאר המצב של שכינתא בגלותא. ועצם ההכרה בכך מקרבת את הגאולה, ורמז לכך, שהמילה גלות יש בה בהעלם את האות אל"ף של שם אלוקים, ובתוספת האל"ף, אנו מקבלים את המילה גאולה.

רוני רוני השיטה
מובא בגמרא (מסכת עבודה זרה דף כד עמוד ב):
"(שמואל א' ו) וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש... - מאי וישרנה? א"ר יוחנן משום ר"מ: שאמרו שירה; ורב זוטרא בר טוביה אמר רב: שישרו פניהם כנגד ארון ואמרו שירה. ומאי שירה אמרו? א"ר יוחנן משום רבי מאיר: (שמות טו) אז ישיר משה ובני ישראל. ור' יוחנן דידיה אמר: (ישעיהו יב) ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו...". ור"ש בן לקיש אמר: מזמורא יתמא, (תהלים צח) מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. ר' אלעזר אמר: (תהלים צט) ה' מלך ירגזו עמים. ר' שמואל בר נחמני אמר: (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש. ר' יצחק נפחא אמר: רוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך המחושקת בריקמי זהב המהוללה בדביר ארמון ומפוארה בעדי עדיים".


השיטה היא הארון שבו שני לוחות הברית, ושיר זה שרו לה הפרות כאשר החזירו הפלישטים את ארון ברית ה' ארצה. וחזרה זו מסמלת את החזרה מן הגלות, מן השיבוש והשטות, והיציאה מן הסדר, אל השיטה המסודרת והטיבעית, ולכן מוזכר כאן שהפרות הלכו ישר, ושרו לארון השיטים שנשאו "רוני רוני השיטה".

אהל של משה - אהל הדברות
מובא בשמות רבה, פרשה נא:
"אמר רב יוחנן: לשני בקרים הביאו והותר, שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים, נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן אמר לפני הקב"ה רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר, אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות, הלך משה ועשה בהן כיון שבא ליתן חשבון אמר להם כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות".

מפרשי המדרש עמלו להסביר מהו אותו אוהל נוסף, ויש שם פירוש, שבאהל זה למד משה תורה את העם.

נאמר בתורה (במדבר פרק יא פסוק כד) "ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה' ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אתם סביבת האהל". ואמרו במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת בהעלותך):
"ויעמד אותם סביבות האהל, באהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה, שני אהלים עשו אהל לעבודה ואהל לדברות וכמדת הפנימי כך היה החיצון, והלוים היו משמשין זה וזה בעגלות שנאמר ושמרו את משמרתי את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל שני אהלים עשו וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי, שכן אתה מוצא ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל העמידן שלושים בצפון ושלשים בדרום ועשרה במזרח ומשה כנגדן במערב ואחד היה עומד בתוך אמה".

משמע ששני האהלים היו שווים, אהל העבודה נבנה מתרומות שנדבו, ומן המותר עשו את אהל הדברות. ונראה שהמשכן מסמן תורה שבכתב, שם היו לוחות הברית מונחים בארון, כל מה שהיה בו היה עשוי לפי מידה "כאשר אני מורה אותך בהר את המשכן ואת תבנית כל כליו", ואהל משה מסמל את תורה שבעל פה, ונעשה ממותר התרומות, מה שנדבה אותם לבם מעבר למצווה, והוא כנגד חידושי התורה המתחדשים מעבר למה שנאמר בפירוש, אבל גם הם מכוונים בשווה לתורה שבכתב, ולכן שני האהלים שווים היו. ועל אהל זה נאמר בתורה "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה", מבקשי ה' אלו תלמידי חכמים שנודדים ממקום למקום כדי ללמוד תורה, היינו תורה שבעל פה (עיין סף גמרא ברכות).

והנה אחרי שחרב הבית, "אין לו לקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", היינו האהל השני של מבקשי ה', ומשם לא זזה השכינה גם בזמן הגלות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il