מקורו של הביטוי הפגנה הוא בגמרא (ראש השנה י"ט), שם מסופר שלאחר שגזרו הרומאים גזרות קשות על ישראל, יעצה להם מטרוניתא אחת: "בואו והפגינו בלילה".
תופעת ההפגנות היא חלק בלתי נפרד מהחיים הדמוקרטיים, כיון שהפגנה היא מימוש של חופש הביטוי, הזכות לבקר את השלטון, ושימור האופציה להחלפת השלטון בבחירות. השאלה היא מה מקומה בתורת ישראל?
היה ניתן לחשוב שבמשטר מלוכני, כפי שמשרטט הרמב"ם, אין מקום להפגנות. אולם, הרמב"ם לא מזכיר איסור למחות כנגד החלטות המלך, אלא רק איסור לבזות את המלך (הלכות מלכים ג', ח'): "וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא".
ואכן, בתנ"ך מסופר על נביאים שמחו באופן פומבי, אך מכובד, כנגד מלכים, כגון, מחאת הנביא כנגד ירובעם בבית אל (מלכים א' י"ג). יתירה מזו, מהגמרא עולה שמחאה כנגד שלטון היא מצוה, ובלבד שלא תכלול ביזוי (סנהדרין ק"א): "אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם למלכות - מפני שהוכיח את שלמה. ומפני מה נענש - מפני שהוכיחו ברבים".
בימינו, כאשר אין מלך מזרע דוד, השלטון האידיאלי האפשרי הוא בדומה לזה שהיה נהוג בקהילות ישראל, שלטון שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי התושבים. שלטון כזה אינו יכול להרוג את מי שמבזה אותו, ובכל זאת ראוי יהיה לכבד שלטון כזה. לצד הכבוד מסתבר שהמחאה וההפגנה הופכות לחשובות יותר, וזאת משתי סיבות:
ראשית, כיון שההחלטה מתקבלת על ידי נבחרי הציבור ברוב דעות לאחר דיון, חשוב ואפילו הכרחי לתת במה לדעות השונות, כפי שכתב הרשב"א: "אין הרוב יכול להסכים על דבר עד שיהיו כולם במעמד אחד ומתוך מעמדם יסכים הרוב... כי שמא האחד יראה ראיה או יטעון טענה חזקה שיקבלו חבריו וישובו לדעה אחרת" (שו"ת הרשב"א ה', קכ"ו). כלומר, הדיון מאפשר לשכנע ולשנות עמדות, ולכן הוא תנאי הכרחי. שנית, גם לאחר שהתקבלה החלטה יש מקום למחאה ציבורית, כיון שלפי דברי תרומת הדשן (פסקים וכתבים, רנ"ב), אם יתברר שרוב הציבור מתנגד להחלטה - היא תתבטל.
[הדברים מבוססים בחלקם על הפרק "ביקורת השלטון וההנהגה", בחוברת: "מבט יהודי על דמוקרטיה ואתיקה שלטונית", מאת הרב יהודה זולדן, בהוצאת מכון משפטי ארץ, עפרה].