בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פקודי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד זצ"ל

שיעור לפרשת פקודי תשס"ג

חומש שמות - השלמת הבריאה. מניין כלי המשכן. מה היה הקושי בהקמת המשכן? מדרגות באנשי התורה ובעם ישראל. מדרגות בקשר בין עם ישראל לה'. "הדור קיבלוה בימי אחשורוש".

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אדר ב' תשס"ג
12 דק' קריאה 48 דק' צפיה
חומש שמות - השלמת הבריאה
סיימנו השבת את שני החומשים, חומש בראשית וחומש שמות. ספר שמות נקרא הספר השני, המשלים לספר בראשית. ספר בראשית הוא "ספר הבריאה". הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו ולבריאה הזו יש תפקיד, "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו", כדי שיתמלא כבודו בעולם. ובספר שמות מתגלה רבונו של עולם בעולם. בספר הבריאה מופיע העולם בצד הטבעי שלו. רבונו של עולם נסתר בתוך הטבע, בתוך המציאות. גם האבות שמגלים את בורא העולם עושים זאת מתוך התבוננות במציאות הטבעית ולא מתוך הופעה אלוקית עליונה מעל הטבע. אברהם אבינו שואל - מי ברא אלה? ומגיע לידי מסקנה שאם יש עולם חייב להיות לו בורא. בספר שמות מתגלה רבונו של עולם בגילוי עליון ניסי, ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף, במתן תורה ובמשכן.

בזוהר נאמר -
"אלה פקודי המשכן" - כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם ברא אותו כעין של מעלה, שיהיה העולם הזה בצורה של העולם העליון. הסתכל בתורה וברא העולם. העולם קיים בשלושה צדדים: בחכמה, בתבונה ובדעת, כפי שכתוב בפסוק - "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה ובדעתו תהומות נבקעו". ובאלה השלושה נבנה המשכן, שכתוב "ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת". כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולם הזה ברא כמו שלמעלה, והכל נרשם בעבודת המשכן.

כלומר כל הבריאה של העולם הזה בעצם רמוזה, טמונה בצורה תמציתית עליונה בעולמות עליונים, עוד לפני שנברא העולם בפועל. הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם. התורה היא הרעיון הפנימי שמתממש בבריאת העולם, והכל נרשם בעבודת המשכן. בעבודה זו נרמז עניינו של כל העולם, של שורש העולם שלמעלה.
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'עשה לי משכן', לא ידע מה לעשות עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא בעיניו, כמו שכתוב: "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר".

כלומר משה לא ידע מה לעשות בפועל, או אולי רצה לדעת את התוכן הפנימי של המשכן, את ההופעה העליונה האלוקית שאמורה להתגלות במשכן. והקדוש ברוך הוא הראה לו צורה של כל דבר כאותה צורה שלמעלה.

מניין כלי המשכן
הזוהר מוסיף ואומר שלאחר שנסתיימה כל העבודה היה צריך משה למנות את הכל, כדי שלא יחשדו בו שמא נשאר כסף וזהב והוא לקח אותם, כפי שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל". היו ליצנים ש"הביטו אחריו עד בואו האהלה", ואמרו שלפי גודל עושרו כנראה הוא לקח אחוזים מהתרומות למשכן. על כן עשה משה חשבון ומנה כל דבר ודבר שנתקבל ולמה השתמשו בו. אבל, אומר הזוהר, דבר שהוא בא בחשבון לא שורה עליו הברכה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין ולא בדבר המנוי ולא בדבר הספור". לכן היה כאן צורך בברכה מיוחדת, בתפילה של משה שתשרה שכינה במשכן. "אבל לעתיד לבוא 'והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים וכו'' (ישעיה יא), ולא ימנה ולא יעמוד בחשבון לעולם". החשבון הזה מצמצם את המציאות. כשהדבר ספור הוא מוגבל והברכה לא יכולה לשרות בו. אבל לעתיד לבוא תהיה ברכה שלמה. כאן בא המניין מפני חוסר האמון, אך לעתיד לבוא יהיה אמון מלא בעושי המלאכה ולא יהיה צריך לתת דין וחשבון.

הקושי בהקמת המשכן
המדרש כאן בסוף הפרשה אומר -
"'ויביאו את המשכן' - הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] 'תעלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז'... שהיו ליצני ישראל [מתלוצצים על משה רבנו] ואומרים: אפשר שהשכינה שורה על ידי בן עמרם? [היתכן שהשכינה תשרה על ידי ילוד אשה?] אמר רבי יוחנן: ששה חדשים היה עוסק במשכן, ג' חדשים עשאוהו וג' חדשים קפלוהו, אף על פי כן היו מליצין אחריו ואומרים: הרי נעשה, לא היה משה אומר שישרה שכינתו אצלנו? [שכן חנוכת המשכן נגמרה כבר בכסלו ועוד לא שרתה שכינה עד ניסן]...".
"כמה חכמים היו שם ובאו להם אצל משה ולא היו יכולים להקימו, אלא אמר שלמה 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה', שמשה היה מעולה מכולם. 'ואת עלית על כולנה', למה [נאמר פסוק זה על משה רבנו]? שעשו את המשכן ולא היו יודעים ליישבו [לחבר אותו יחד], מה עשו? נטלו כל אחד ואחד מלאכתו ובאו להם אצל משה ואומרים: הרי קרשים, הרי בריחים. כיון שראה משה אותם מיד שרתה עליו רוח הקודש והקימו".

הדבר קצת תמוה. כל עושי המלאכה, אומנים עם כשרונות כל כך גדולים, שהכינו את כל המשכן, את העצים, את המכסים וכו', מגיעים לשעת הקמת המשכן ופתאום נרתעים, לא יכולים להקימו. הסיבה היא פשוטה. היה להם פחד - מי יודע האם כשנחבר את כל המשכן תשרה השכינה? ואם היא לא תשרה יגידו שלא עשינו נכון, שלא היו לנו כוונות טובות. היו חששות גדולים שמא לא תשרה השכינה. הענן צריך לרדת על המשכן, ומה יהיה אם כבוד ה' לא ייראה? זה יהיה נורא. על כן נרתעו. באו אל משה והוא הקים את המשכן.

אותו קושי היה גם אצל שלמה המלך, שכשבא להכניס את הארון לקודש הקדשים נסגרו הדלתות, נתפסו זו בזו ולא נפתחו. שלמה מתפלל ומבקש ועדיין לא נפתחות הדלתות, וכל עם ה' עומד ומצפה ורואה שיש עיכוב. כמובן שלמה המלך הבין שאין זה עיכוב טכני, שצריך להביא בעל מקצוע שיתאים את הדלתות, אלא יש כאן דבר פנימי. עד שהזכיר שלמה את דוד אביו ונפתחו הדלתות. ואומרים חז"ל - אז ידעו כולם שנמחל לדוד על חטאו. כלומר בזכות דוד נבנה בית המקדש. כך גם כאן, כל חלקי המשכן מוכנים ועומדים להרכבתם, ואז רפים ידיהם של העושים במלאכה. ליצני הדור מנצלים את הרגעים הללו ומתלוצצים - וכי יכול להיות שתשרה שכינה במעשה ידיו של ילוד אישה? זה צריך להיות דבר אלוקי. שכינה היא מעל הטבע, מעל המציאות. ואכן לא הצליחו להקים את המשכן עד שהביאו הכל לפני משה רבנו והוא הקים אותו.

ניתן להסביר את הדברים באופן רעיוני יותר. כל אחד מעושי המשכן היה מומחה לתחום מסוים, ובסך-הכל המשכן כולו מבטא את המציאות הכלל-עולמית - יש בו תמצית של כל העולם. כל חלק במשכןמייצג חלק בעולם וכנגדו אף בעולם העליון. המשכן מאחד את הכל, יוצר מציאות אחת שמאחדת את כל השיטות, כל ההשקפות, כל הגישות, על אף כל המתחים והמריבות והתחושה של כל אחד שרק הוא צודק. איך יוצרים כזו הרמוניה? בשביל זה צריך נשמה מיוחדת, נשמה שמכילה בתוכה את כל נשמות ישראל, את כל הגוונים, כל ההופעות, כל הצדדים שבכל אחד ואחד. כזה היה משה רבנו, שהיו כלולים בנשמתו כל נשמות הדור. הוא היה בחינת הדעת, המחברת את כל הדעות שבכל הדור כולו. הוא הראוי להקים את המשכן. הוא יודע לאחד ולראות איך כל חלק הוא חלק משלמות אחת ולכל דבר יש מקום. יחד אפשר לבנות את השלמות הגדולה המכילה את כל החלקים.

אמנם חז"ל ממשיכים ואומרים -
"ולא תאמר משה העמידו אלא המשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו שנאמר 'הוקם המשכן', ואם תמה אתה על זה: הרי שלמה כשבנה בית המקדש הוא נבנה מעצמו. אמר ר' הונא בשם ר' יוסי: הכל מסייעין אותו כשבנה את בית האלקים - הבריות והרוחות. מנין? שכתוב: 'והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו', מעצמו היה נבנה לפיכך במעשה נסים נבנה, וכן כשהוקם המשכן במעשה נסים עמד, הוי 'ויביאו את המשכן'".

כלומר המדרש רוצה לומר יותר מזה. אפילו משה לא העמיד את המשכן בעצמו, אלא היה צורך בנסים, מפני העומק של עניינו של המשכן המכיל בתוכו את כל הצדדים, כל ההופעות, כל הגוונים. זה כמעט על טבעי לחבר את כל הכוחות הרוחניים והמעשיים למציאות אחת, למקשה אחת. בשביל זה צריך מעשה ניסים. רק רבונו של עולם שהוא אחד, המקור של כל המציאות, יכול לגלות את הצד האחדותי שבכל הבריאה. ואין הדברים סותרים זה את זה. משה רבנו הקים את המשכן, אבל זה היה קשור עם הרבה סייעתא דשמיא [סיוע משמים], שאפשר לקרוא לזה גם מעשה נסים.

אנחנו יכולים ללמוד מכאן דבר חשוב. במשכן הושקעו זהב וכסף בכמויות עצומות וחומרים יקרים לאין ערוך, הוא היה מפואר מאוד, לא היה כדוגמתו בכל העולם, ואף על פי כן זה לא הספיק בשביל השראת השכינה. צריך שתהיה רוח פנימית. כשבונים משכן, או בית כנסת - "בית מקדש מעט", יש לדעת שהחיצוניות אף פעם לא מספקת. רק אם מכניסים לתוכו תוכן פנימי יכולה השכינה לשרות.

משה רבנו מקים את המשכן וכבוד ה' נראה על המשכן, וכל העם רואים שכבוד ה' נראה בפועל. זה היה מעמד מיוחד במינו. כך גם קראנו בהפטרה - שלמה מסיים לבנות את בית המקדש, והכהנים לא יכולים להיכנס מפני כבוד ה' המלא את הבית. יש תחושה מציאותית, הכרה של עין בעין, רואים את הופעת השכינה. אנחנו יודעים שבעצם על כל מעשה טוב שורה שכינה בישראל, שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה - שכינה ביניהם. וכן עשרה המתכנסים בבית הכנסת להתפלל - השכינה מקדימה לבוא לפניהם. אבל לא רואים את זה. אנחנו בטוחים בזה, אך לא רואים את הדברים בעינינו. בבניין המשכן ראו כל ישראל את השראת השכינה.

מדרגות באנשי התורה ובעם ישראל
ממשיך שם המדרש -
"'ויביאו את המשכן' - הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו'. אימתי נאמר הפסוק הזה? ביום שעמד המשכן, שהיתה שמחה גדולה בישראל שהקדוש ברוך הוא שורה אצלם. 'בנות ציון' - בנים המצוינים לי על ידי עובדי כוכבים. מה ציון הזה נראה באצבע כך ישראל נראים באצבע [כלומר כמו שמצביעים על מקום מיוחד כך מצביעים על ישראל כמצוינים, מיוחדים], הוי 'בנות ציון' המצוינין לי. 'במלך שלמה' - במלך שהשלום שלו, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. 'בעטרה שעטרה לו אמו' - זה המשכן. למה קראו 'עטרה'? אלא מה עטרה מצוירת כך המשכן היה מצויר, שנאמר 'ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות', הוי 'בעטרה שעטרה לו אמו'. אמר רבי יצחק: חזרתי בכל המקרא ולא מצאתי שעשתה בת שבע עטרה לשלמה. רבי שמעון בן יוחאי שאל את רבי אלעזר ברבי יוסי: אפשר ששמעת מאביך מהו 'בעטרה שעטרה לו אמו'? אמר לו: הן. משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה 'בתי', לא זז מחבבה עד שקראה 'אחותי', ועד שקראה 'אמי'. כך הקדוש ברוך הוא בתחילה קרא לישראל בת, שנאמר 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך', לא זז מחבבן עד שקראם אחותי, שנאמר 'פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה', לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר 'הקשיבו אלי עמי ולאומי [כתוב ללא וא"ו] אלי האזינו כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע'. עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו [ובמקום אחר מוזכר שאמר - 'אם לא באתי אלא לשמוע דבר זה מפיך - דייני']".

הגר"א מסביר את המדרש הזה בביאורו לשיר השירים, ואומר שמדובר כאן בתלמידי חכמים. תלמידים נקראים בהתחלה בנים, שהם עוסקים בתורה והם בנים חביבים של התורה ושל מלמדיה. בת היא ביטוי של חביבות יתרה, של קבלה. בעת העיסוק בתורה יש צורך בסיוע לגידול, להתפתחות, להדרכה וללימוד. לאחר שאדם עוסק בתורה ועולה במעלותיה הוא כבר נעשה תלמיד-חבר, יכול לבוא במשא ומתן עם רבו והם כמו אחים - עד שקראה אחותי . אחר כך מתעלה עוד האדם במדרגות התורה ואז מתחיל גם להורות וללמד. הוא כבר משפיע את התורה לאחרים, בחינת אם המניקה ומגדלת את בניה.
כמובן אפשר להסביר את המדרש גם על כלל ישראל ביחס לרבונו של עולם: בחינת בת - הקדוש ברוך הוא מגדל את עם ישראל כבת. זהו עם סגולה, עם חביב, עם נבחר. אבל לא רק זה, אלא כביכול יש הדדיות בין עם ישראל לרבונו של עולם, מכיון שהוא שותף בגילוי שמו בעולם, כפי שבשיר השירים הם מתוארים כאיש ואישה, "פתחי לי רעיתי יונתי תמתי". כדי שהמגמה של רבונו של עולם בעולם תתמלא צריך שעם ישראל יפעל ויגלה את כבודו בעולם. אבל גם הבחינה הזו אינה העליונה ביותר, אלא יש בחינה נוספת שכמעט קשה לאומרה - "בעטרה שעיטרה לו אימו" - כביכול הקדוש ברוך הוא מצפה מעם ישראל שיסייע לו ויתן לו, בחינת אם שבלעדיה אי אפשר. עם ישראל אינו רק שותף לקדוש ברוך הוא, אלא ההופעה האלוקית לא מתאפשרת בעולם בלי שיהיה עם שישא את שם ה' כאם הנושאת את בנה, עם שיהווה מרכבה לשכינה. ודאי שהכל נעשה על ידי רבונו של עולם, אבל הוא עשה אותנו שותפים בעולם הזה, עד היותנו כביכול בחינת אם ביחס להופעת התורה בעולם, עד היותנו מפיצי התורה, מפיצי שמו יתברך. קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא [הקדוש ברוך הוא והתורה אחד הם], ומרביצי התורה הם בעצם מאירים את אור ה' בעולם כולו.

מדרגות בקשר בין עם ישראל לה'
ממשיך המדרש שם ואומר -
"ביום חתונתו - בסיני, וביום שמחת לבו - בירושלים".

החתונה היא הקידושין בלשון חכמים, או האירוסין בלשון התורה. והנישואין הם ההבאה אל תוך ביתו. בזמן חכמים עשו את שתי הפעולות הללו בנפרד. בשלב הראשון היו האירוסין, בעוד הכלה בבית אביה, ואם היא צעירה - רק לאחר י"ב חודש הוא הביא אותה אל תוך ביתו.
"דבר אחר, ביום חתונתו - על הים, וביום שמחת לבו - באוהל מועד. דבר אחר, ביום חתונתו - במשכן, וביום שמחת לבו - בבית המקדש".

יש כאן שלוש דעות שהם בעצם שלוש בחינות של מעין קידושין. אפשר לעשות קידושין בשטר, בכסף, או בחופה (בייחוד). "ביום חתונתו - בסיני", זה השטר . הקדוש ברוך הוא קנה אותנו על ידי התורה הכתובה על שטר. "דבר אחר, ביום חתונתו - על הים" - "עד יעבור עמך ישראל עד יעבור עם זו קנית ". אדם יכול לקדש אשה על ידי כסף או על ידי פעולות שהוא עושה לפניה, כגון מדבר עליה לשלטון, שוחק לפניה, רוקד לפניה. הקדוש ברוך הוא קונה את ישראל על ידי עשיית הנסים לפניהם. "דבר אחר, ביום חתונתו - במשכן, וביום שמחת לבו - בבית המקדש" - הכהן הגדול נכנס לבדו לפני ולפנים ביום הכיפורים, והוא מייצג את כל העם.

אולי אנחנו יכולים להמשיך את מדרשים האלה - "ביום חתונתו - זה בבית המקדש, וביום שמחת ליבו - זה בבית המקדש שלעתיד לבוא". יש מדרגות בקשר של עם ישראל לרבונו של עולם. יש יום חתונה (אירוסין) ויש יום שמחת הלב. עיקר השמחה אינו על עצם הקישור הקנייני, שודאי יש בו שמחה מסוימת [ולכן לא חוגגים אירוסין בחגים, שאין מערבין שמחה בשמחה], אלא השמחה הגמורה היא שמחת הנישואין. התקופה הראשונה של עם ישראל היא תקופת האירוסין, תקופת המשכן ושני בתי המקדש הראשונים, והתקופה השנייה המושלמת של החיבור הגדול האידיאלי המוחלט היא בעת בניין המקדש השלישי, שאנו כל כך מצפים ומקוים שיבנה במהרה בימינו. אז יהיה גדר חדש של קישור של עם ישראל עם רבונו של עולם, "והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב, יח).

המדרגה של המשכן היא מדרגה מיוחדת, מדרגה של הופעת שכינה בישראל. הרמב"ם אומר שקדושת ירושלים קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, מפני שקדושת השכינה לא פסקה, ועל כן אסור לאף אחד להיכנס למקום המקדש בעודו טמא. וקשה - הרי חז"ל אומרים לנו בגמרא במסכת יומא שבניגוד לבית המקדש הראשון, בבית השני לא שרתה שכינה. אלא שיש מדרגות בהופעת השכינה. גילוי השכינה בזמן בית המקדש הראשון היה במדרגה עליונה, וכשחרב הבית כבר לא שבה השכינה לאותה מדרגה. גם בבית המקדש השני שרתה שכינה אך לא כמו בבית הראשון. ביחס לבית המקדש הראשון אפשר להגיד שלא שרתה שם שכינה, אבל ביחס לכל העולם כולו ודאי ששרתה. ובבית המקדש השלישי עתידה להופיע שכינה בגילוי עצום, שלא רק ישראל ידעו את ערכו של הבית אלא כל העמים כולם. וכולם יבואו אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ללמוד מאורחות ה', ללכת בדרכיו, לקבל הדרכה עליונה, הארה אלוקית ממקור הקודש, ממקום בית המקדש.

"הדור קיבלוה בימי אחשורוש"
אנחנו נמצאים בחודש אדר. אני רוצה לומר עוד דבר בעניין "הדור קיבלוה בימי אחשורוש". ר' לוי יצחק מברדיטשעב שואל - כתוב "אילו הביאנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו", וכולם שואלים מהו הפירוש - וכי הכוונה היא שדיינו בטיול לסיני? הרי ודאי שחכמים לא התכוונו לזה. אלא, אומר ר' לוי יצחק כך: חכמים אומרים שכליותיו של אברהם אבינו נעשו לו כשני רבנים וקיים את התורה כולה. ויש להבין, כיצד אדם לומד מעצמו את התורה כולה? אלא שלאדם יש רמ"ח איברים גופניים ורמ"ח איברים רוחניים. הכוח הרוחני תואם בדיוק את עניינה של התורה, אלא שאדם לא מסוגל לגלות בעצמו את אורו הפנימי בגלל הלבושים החומריים, בגלל שהנשמה מלובשת בגוף שמסתיר את כל התוך הפנימי של הנשמה. אבל כשאדם מחפש את שורשו הפנימי, מזדכך ומתעלה מעלה מעלה, הוא יכול לגלות את כל התורה הטמונה בתוך תוכו. זו היתה מדרגתם של האבות. הם הגיעו להכרת התורה כולה עד כדי כך שקיימו אפילו עירובי תבשילין. היתה סייעתא דשמיא [סיוע משמים], אבל בעצם הכל בא מתוכם. ישראל לא היו במדרגה של אברהם אבינו, אבל כשהגיעו להר סיני - רבונו של עולם זיכך אותם עד כדי כך שכבר השיגו את כל התורה כולה בלי ללמוד אותה. נסתלקה זוהמתם, כדברי חז"ל, וסרו כל הקליפות, הקלקולים וההפרעות המונעים מהאדם להכיר את עצמו, את נשמתו, את אורה של תורה הממלאת את כל פנימיותו. זה לא רק טיול בסיני. זו הזדככות מלאה של כל כוחות הנפש. ממילא מובן גם מדוע אמרו ישראל "נעשה" בטרם "נשמע" - כבר לא היה צריך לשמוע, הם כבר ידעו הכל.

אך נשאלת השאלה, אם כן מדוע היה צריך הקדוש ברוך הוא לכפות על ישראל את ההר כגיגית, והרי הם כבר הזדככו ורצו בעצמם בקיום התורה? ועוד, למה אמרו "נשמע", והרי כבר לא היה צורך בשמיעה, כפי שאומרים חכמים שדבר המובן מסברא אינו צריך פסוק שילמד עליו? אלא יש להסביר זאת על פי דברי חכמים - "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". הם רצו שרבונו של עולם יצווה אותם. הם רוצים לקיים את כל התורה כולה, אך רוצים שזה יהיה על ידי ציווי ה'. עשיית רצון ה' סתם כך אינה כמו עשיית רצונו על פי ציוויו. על כן הם אמרו "נשמע" - אנחנו יודעים איך לעשות אך רוצים גם לשמוע.
ר' לוי יצחק מברדיטשעב אומר שכפיית ההר כגיגית נעשתה מפני העתיד לבוא - עכשיו הם עומדים במדרגה רוחנית כל כך גבוהה שהם מוכנים ורוצים לשמוע, אבל יבואו ימים עם נסיונות ותהיה ירידה רוחנית ולא יראו את כל ההופעה האלוקית הגלויה, ואז יכול להיות שלא יהיה החשק הפנימי לקיים הכל ועל כן יש צורך בכפייה כגיגית. הקדוש ברוך הוא מודיע לישראל שאין ברירה, חייבים לקיים את התורה וזה לא תלוי ברצונם. הגיע פורים ו"הדור קיבלוה בימי אחשורוש". חזרו ישראל וקיבלו את התורה מרצון. הקבלה בכפייה היתה בשביל הימים הקשים, כימי אחשורוש, אבל נס פורים גרם שיקבלו מרצון גם במצבים הקשים האלה. ויש להבין, וכי הנסים והנפלאות שהיו בזמן היציאה ממצרים לא הספיקו כדי להגיע למדרגה של "הדור קיבלוה", והרי הניסים ההם היו יותר גלויים? אלא, אומר בעל "קדושת לוי" - היא הנותנת, דווקא משום שנס פורים היה בתוך סדרי הטבע. לא היה זה נס של הפיכת הטבע אלא שהטבע עצמו פעל בכיוון הנכון והציל את ישראל. סדרי הטבע השתלשלו באופן טבעי. ודווקא משום כך ישראל מגלים שכל המציאות כולה מלאה בהכוונה אלוקית. הקדוש ברוך הוא לא מופיע באופן מיוחד ומרדד את הטבע, משנה אותו, הופך ים ליבשה ומים לדם, אלא הטבע הולך בכיוון אלוקי פנימי. תוך מספר שעות השתנה המצב בצורה קיצונית בדרך הטבע, לכאורה בלי שום יציאה מהכלל. זה העמיק את האמונה של ישראל והביא אותם לקבל את התורה מחדש ברצון. רבים אמרו שגם קודם בית המקדש השלישי יהיו נסים ונפלאות ומתוכם תבוא הישועה. יש עשרות מקרים מופלאים בכל יום. אנחנו נמצאים היום בחלק ממערכת הנסים היומיומית הזו. נראה כאילו אין נסים- הפצמ"ר נופל ו"פשוט" לא מתפוצץ או לא פוגע. "על נסיך שבכל יום עמנו", נסים טבעיים. אלו הניסים שגרמו לישראל לקבל מחדש את התורה, ואף אנחנו צריכים לראות את כל הנסים הללו ו"הדור קיבלוה בימי אחשורוש", ונזכה במהרה לבניין בית המקדש השלישי, אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il