בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

לפרשת ויקרא

ויקרא אל משה

מדוע התורה השתמשה דווקא בביטוי "ויקרא" - לשון קריאה, ולא בביטוי אחר? מהי הייחודיות של לשון זו? ; קריאה לשון חיבה ; מדוע משה זכה ללשון זו?

undefined

הרב דוד דב לבנון

ויקרא תשס"א
6 דק' קריאה
"ויקרא אל משה" פירש רש"י: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר: וקרא זה אל זה ואמר אבל לנביאי אומות העולם בלשון עראי וטומאה, שנאמר: ויקר אלוקים אל בלעם".


משמעות הקריאה שקודמת לכל דבור ואמירה, היא ההכנה לקראת הדבור, שלא כנביאי אומות העולם שבאים אל הדבור באופן אקראי. וגדולה הכנה למצוה אף מן המצוה עצמה, מצאנו שחז"ל תקנו ברכת המצוות עובר לעשיתן, והקשה הריטב"א (פסחים), הרי הברכות הן דרבנן והמצוה דאורייתא, ומדוע מקדימים את הברכה למצוה? ומתרץ מפני שהברכה היא "עבודת הנפש", וראוי להקדימה לפני המצוה, מפני חשיבותה!

רש"י מדגיש דבר נוסף בקריאה שהיא לשון חיבה, כמלאכי השרת שקוראים זה לזה, באהבה וברעות כפי שאנו אומרים בתפילת שחרית "ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם" ואין ביניהם קנאה ותחרות. כך הקריאה באה ליצור התקשרות פנימית של אהבה בין האומר לשומע. בעל הטורים מדייק שבפסוק זה הקדים את שמו של משה לשמו של הקב"ה "כביכול כאחד שמדבר עם חברו ומקדימו דרך מוסר".

יש להוסיף על דבריו, שלא מוזכר מי הקורא אל משה, וזה גם כן מענוותנותו של הקב"ה ורצונו יתברך להנמיך עצמו כלפי משה כדי לקרבו אליו. כפי שמצאנו כתוב "רעך ורע אביך אל תעזוב" והמכוון הוא אל הקב"ה שנקרא רע, שנאמר: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך".

הקריאה הזאת של התקרבות של חיבה היא הכנה לכל הצווים, ובאופן כזה יתקבלו על לב השומע אותם. וחז"ל למדו מכאן הוראה לכל אדם הרוצה להוכיח את חברו, שיקדים לכך קריאה של חיבה והתקרבות ורק אחר כך יאמר את דברו, וכך אמרו בילקוט שמעוני סימן תכ"ט:
"ויקרא אל משה הקדים קריאה לדבור למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחברו דבר אא"כ קראהו. א"ר מנסיא מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו אמור שנאמר מאהל מועד לאמר. זה שאמר הכתוב הביאני המלך חדריו זה משה שנאמר ויקרא אל משה, מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעה נבלה טובה ממנו תדע לך שכן הוא צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו נפלאות בארץ חם ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן אע"פ כן לא נכנס לפנים עד שקרא לו שנא' ויקרא אל משה".


מדוע זכה למשה לכבוד זה שהקב"ה יקרא לו, ויקרבו אליו בלשון חיבה?
אין זה אלא בגלל ענוותנותו, שברח מפני הכבוד, ולא ראה עצמו ראוי לאותה גדולה שהקב"ה יפנה דווקא אליו ויצווהו על בני ישראל, ואף לאחר שמינהו מנהיג על ישראל, לפני כל צווי חדש, מהלך חדש בחיי האומה, חשב אולי מעתה והלאה הקב"ה יפנה לאיש אחר מבני ישראל למלא את התפקיד, ולא נכנס לאהל מועד לשמוע עד שקראו ה' אליו, ולכן לפני כל דבור ודבור, קדמה קריאה.
וזה לשון ילקוט שמעוני סימן תכ"ז:
"משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה... ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח לא איש דברים אנכי וגו' אמר לו הקב"ה חייך סופך לילך כיון שהלך ואמר כה אמר ה' אלוקי העברים וגו' אמר אותו רשע מי ה' אשר אשמע בקולו אמר משה כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו אמר לו הקב"ה ישבת לך בוא דבר אל פרעה וכן על כל דבר ודבר לך אל פרעה השכם בבקר, לסוף הוציאם ממצרים וקרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השלו והקיפן ענני כבוד ועשה את המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות עמד וישב לו. אמר לו הקב"ה חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבני טומאה וטהרה ולהזהירן היאך יהו מקריבין קרבן לפני הוי ושפל רוח יתמוך כבוד זה משה שנאמר ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו לכך נאמר ויקרא אל משה, זש"ה אז דברת בחזון לחסידיך אעפ"י שדבר הקב"ה עם אדם הראשון ועם נח ואברהם ויצחק ויעקב הן היו יחידים בעולם, אבל משה כמה צדיקים היו שבעים זקנים בצלאל ואהרן ובניו והנשיאים ולא קרא מכולם אלא למשה הוי אומר הרימותי בחור מעם זה משה שנאמר לולי משה בחירו, ד"א מדבר במשה שנדבר עמו דבור ובחזון שנאמר פה אל פה אדבר בו. לחסידיך שהיה משבטו של לוי שנאמר וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך, ותאמר שויתי עזר על גבור משאוי שקשה לששים רבוא נוח למשה הרימותי בחור מעם לולי משה בחירו".


ונראה להעמיק ולהסביר זאת, שאין הכבוד שכר על הענווה שהרי העניו בורח מן הכבוד ובז לו, ומדוע מגיע לו שיקבל דבר שאינו רוצה בו? אלא שהכבוד האמיתי הוא להיות משכן למלך הכבוד, בהשראת השכינה על האדם, שזה תכלית בריאתו, "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מ"ג ז) ומי שבורח מן הכבוד המדומה שנותנים לו בני אדם בגלל עושרו, בגלל כוחו וחכמתו, מראה שיודע שכל זה לא בא לו בזכותו אלא בזכות שמים, ואז בני אדם מכבדים את האלוקים אשר עשהו כזה, ונמצא מלך הכבוד שוכן עליו.כך משה שלא נטל גדולה לעצמו מכל מעלותיו זכה שהשכינה תשרה עליו "ושפל רוח יתמוך כבוד".
את הרעיון הזה אנו מוצאים בילקוט שמעוני:
"רבי תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת בנוהג שבעולם אדם יש לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל חמדה טובה שבעולם ודעת אין בו מה הנאה יש לו, מתלא אמר דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית. יש זהב בנדבת המשכן דכתיב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב. ורב פנינים זה נדבתם של נשיאים והנשיאים הביאו את אבני השהם, וכלי יקר שפתי דעת לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו אמר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי אמר לו הקב"ה חייך שדבורך חביב עלי מכל אלו תדע לך שמכולן לא קרא הדבור אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה, מה כתיב למעלה מן הענין פרשת המשכן כאשר צוה ה' את משה משל למלך שצוה את עבדו וא"ל בנה לי פלטין על כל דבר ודבר שהוא בונה היה כותב עליו שמו של מלך, היה בונה כתלים וכותב עליהם שמו של מלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מקרה בקורות וכותב עליהן שמו של מלך, לימים נכנס המלך בתוך הפלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו אמר המלך כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס לפנים, כך בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו כאשר צוה ה' את משה אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ קרא שיכנס לפנים לכך נאמר ויקרא אל משה".


לכאורה אינו מובן מדוע נפשו של משה עגומה עליו שלא התנדב למשכן, היה לו להתנדב כמו כולם ומי עכב בעדו? אלא הדבר מתבאר במשל של העבד שהיה כותב על כל דבר ודבר את שמו של המלך, והנמשל למשה רבנו, שעל הכל אמר "כאשר צוה ה' את משה", ובטל את עצמו לגמרי לקב"ה עד שלא הרגיש שיש לו דבר משלו שיוכל להתנדב, שהכל של מעלה הוא, וכאילו לא התנדב דבר, ולכן זכה שיקרא להכנס לפנים והדבור יהיה על ידו.

חז"ל שבחו את משה שלא נכנס לאהל מועד עד שנקרא להכנס אליו ומשתמשים בלשון חריפה כלפי מי שלא נוהג כמותו, וזה לשון ילקוט שמעוני:
"ויקרא אל משה, מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעה נבלה טובה ממנו תדע לך שכן הוא צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו נפלאות בארץ חם ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן אע"פ כן לא נכנס לפנים עד שקרא לו שנא' ויקרא אל משה".

מדוע כל כך חמור מי שנכנס בלא קריאה?

לפי מה שהסברנו לעיל, משמעות הקריאה ללמד לאדם ענוה, שאינו ראוי להכנס אלא אם כן נקרא. וכך ראוי לחכם להיות עניו "עקב ענוה חכמה", ואמרו חז"ל "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה הענוה עקב לסוליתה", ו"תכלית הידיעה שלא נדע", החכם הוא גם עניו וככל שלומד מבין שיודע פחות, והוא החכם האמיתי, כמו שאמרו: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות). ומי שאין לו את הענוה הזאת אע"פ שיודע הרבה ונחשב לתלמיד חכם, אין בו דעת, וממילא נבילה טובה ממנו. הנבלה מסרחת ומודיעה את חסרונה, מה שאין כן אותו תלמיד חכם שאין בו דעת אינו מכיר בחסרונו.
השפת-אמת (ויקרא תרמ"ז-תרמ"ח) הקשה על המדרש הנ"ל מדוע שבחו חז"ל את משה על שלא נכנס לאהל מועד עד שנקרא להכנס, הלא בסמיכות הספרים בסוף ספר שמות נאמר: "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן" ולכן נאמר בתחילת ספר ויקרא "ויקרא אל משה" שיכנס לשם? ומתרץ: שהוא כענין שכתוב:"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, ועל ידי שהיה משה רבנו עליו השלום ענו מאד, לכן לא היה יכול באמת לבוא, והוצרך לקריאה להכנס.

רק מי שמרגיש כך שאינו יכול לרדת לסוף החכמה האלוקית בעצמו, זוכה שהקב"ה יסייע בעדו להשיג אותה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il