בדרך כלל בני האדם אינם נוטים לעסוק במה שיקרה להם אחרי מאה ועשרים שנה. הדברים אמורים גם בנוגע להיבטים הממוניים של הפטירה, ובראשם, הירושה. ואמנם, גם אם אדם לא ציווה דבר בחייו, ישנם כללים ברורים כיצד לחלק את רכושו. כללים של ההלכה, ובשונה מהם, כללים של החוק. אשר על כן, כאשר אדם נפטר על היורשים לפנות לבית משפט או לבית דין רבני כדי להוציא צו ירושה שיחלק את הרכוש. כמובן, שעל פי ההלכה יש לפנות לבית דין רבני (שו"ע חו"מ כו).

ככלל, ההלכה מורה שכאשר אדם נפטר, רכושו מתחלק בין בניו. ואם אין לו בנים הרכוש מתחלק בין בנותיו (שו"ע חו"מ רעו, א). לאלמנה יש זכויות מסוימות ברכוש, ובכלל זה, הזכות לגור בדירה בה היא גרה עד היום, אולם, היא איננה יורשת את בעלה (שו"ע אה"ע צג-צד).

למרות זאת, בבתי הדין מקובל לחלק את הירושה בין הבנים, הבנות והאשה, כפי שכתב הרב שלמה דייכובסקי (תחומין יח, עמ' 30): "נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי הירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד תוך כדי נישול הבת והאשה".

אולם, על מנת להבטיח את חלוקת הירושה כפי שהמוריש או המורישה מעוניינים, כדאי להם לכתוב צוואה. על פי ההלכה צוואה היא בעצם מתנה שאדם נותן ותחול רגע לפני מותו (רמ"א חו"מ רפא, י; קצות החושן שם, ח). כך נשמרת למוריש הזכות להשתמש ברכוש, לחזור בו מן הצוואה, לבטל אותה או לשנות אותה במהלך חייו. לצד הצוואה מומלץ להשאיר סכום מסוים (למשל 1000 דולר) שיתחלק על פי הדין, כדי שלא לבטל לגמרי את דיני הירושה (קצות החושן רפב, ב).

בכל מקרה, יש לערוך את הצוואה אצל עו"ד כדי לוודא שהיא עומדת בדרישות ההלכה והחוק, כגון, הדרישה החוקית שאף אחד מהמוטבים בצוואה לא יהיה שותף לעריכתה. באופן כזה ניתן להבטיח שלא יהיה אפשר לבטל את הצוואה בסופו של דבר.

חוזים על פי ההלכה והחוק, צוואות לדוגמה וסיוע בעריכת צוואות על פי ההלכה והחוק, באתר דין תורה: www.dintora.org.

הכותב הוא מרכז המחקר במכון משפטי ארץ, עפרה
ומנהל רשת בתי הדין ארץ חמדה - גזית