בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

פסח

undefined

הרב דב בערל וויין

ניסן תש"ע
3 דק' קריאה
איזה עוד רעיון חדש אפשר לכתוב על חג הפסח? באלפי שנות קיומו של חג הפסח אפשר היה לחשוב שהנושא כבר מוצה במידה רבה. אך ענייני דיומא תמיד דוחפים אותנו לחשוב מחדש על חג הפסח ועל משמעותו.
היהודים, ובמיוחד מדינת היהודים, נמצאים כעת במצב של התקפה, בידוד ואיומים קשים של הכחדה, חלילה. באווירה כזאת, כשחברים מוצהרים הם בעצם משהו אחר לגמרי ואויבים מוצהרים מתכוונים, כך נראה, לכל מילה שהם אומרים בעזות מצח על השמדתנו, חג הפסח מאפשר לנו להביט לאחור ולהתבונן בימים אחרים של צרות וקשיים ובישועות שבאו בעתן.
חז"ל אומרים שלפרעה במצרים היו שלושה יועצים בעניין העם היהודי. יועציו היו יתרו, בלעם ואיוב. לכל אחד מהם היתה השקפה שונה על העניין. יתרו יעץ לנהוג בזהירות ובאיפוק בכל הנוגע לטיפול בבני ישראל. הוא התנגד לשעבודם בכפייה. העצה הזאת לא נשאה חן בעיני פרעה, בלשון המעטה, ויתרו נאלץ להימלט למדיין כדי להינצל מזעמו של פרעה. אבל, בסופו של דבר, זכה יתרו לחיי נצח בתורה והיה לחתנו של משה רבנו. אומץ לבו והעמדה המוסרית שנקט למען בני ישראל השתלמה לבסוף.
גם היום אנחנו זקוקים לכמה יועצים ומנהיגים בעולם שינהגו באומץ לב ויציגו השקפת עולם דומה לזו של יתרו כשמדובר בעם היהודי ובמדינת ישראל. אך הטיה "הומניטארית" חסודה ועקשנות עיוורת שמונעת מאנשים להודות בכישלונה של מדיניות שננקטה בעבר הן התפיסות שמושלות במסדרונות השלטון ברוב הממשלות בעולם בכל הנוגע ליהודים ולמדינת ישראל. אנשים כמו יתרו הם תמיד מועטים ונדירים, ולרוב הם נאלצים להימלט מבעלי השררה.
בלעם אמר לפרעה בגלוי לשעבד ולהשמיד את בני ישראל. הוא דגל בגלוי ב"פיתרון הסופי" לבעיה היהודית שהטרידה אז את העולם המוכר. בלעם אמר דברי שבח יפים על בני ישראל בהמשך, כמובן. אך בלעם דיבר אז בתיאוריה, בקלישאות של שבח, לא על העם החי והאמיתי שאותו הוא מבקש לקלל ולהשמיד. בלעם מקבל מפרעה שכר שמן על מאמציו. הוא שכיר החרב הקלאסי של תקופת התנ"ך. מסיבות לא ידועות הוא היה שונא ישראל, ושנאתו העיבה על שיקול דעתו ועל עבודתו, גם כשזה פגע באינטרס האישי שלו. הוא מתיימר להיות חוזה גדול, אך איננו מצליח לראות את ההשלכות הטרגיות ואת הסבל והכאב שעצתו תגרום לאלפי אנשים חפים מפשע. הוא גם לא מבין את התיעוב בן אלפי השנים ששמו מעורר כעת בעם הנצח. ברור גם שהוא גם לא יכול לחזות שהוא עצמו ייהרג על ידי אותו העם שהוא בא לשעבד, לקלל ולהשמיד.
אך הלקח המר של ההיסטוריה מלמד שאלה שקמים עלינו לכלותנו, בסופו של דבר, הם עצמם מושפלים, נענשים ומושמדים בדרך שאיש לא יכול היה לחזות. ברור שיש "בלעמים" רבים גם בימינו. חג הפסח במהותו מזכיר לנו את הגורל שמצפה להם בסוף. ההיסטוריה היהודית מתעדת לנצח ורושמת בקפדנות את אלה שהיו יתרו ואלה שהיו בלעם.
היועץ השלישי, איוב, היה איש בעל כוונות טובות, צדיק ונדיב, אך תמים ופאסיבי ללא תקנה. הוא נוקט עמדה מאוזנת וניטראלית. הוא שותק בכל העניין. אולם פעמים רבות בחיים שתיקה שווה לסיוע לפשע. איוב נענש בסבל. דומני שהסבל של איוב איננו רק הכאב הגופני והאסונות שניחתו על משפחתו, אלא גם סבל עמוק שנובע ממצפונו הפנימי שמייסר אותו על שתיקתו, כאשר הוא מבין שמבחינה מוסרית הוא היה צריך לנקוט עמדה ולא לשתוק.
יהדות ארה"ב עדיין מרגישה, בין היתר, ייסורים ונקיפות מצפון על אדישותה ושתיקתה בשנות השואה. העובדה שזה אולי לא היה משנה שום דבר לא חשובה כרגע. נדמה לי שרוב העולם המערבי נמצא היום במצבו של איוב בכל הנוגע ליהודים ולמדינת ישראל - שתיקה, פאסיביות וחוסר נכונות לדבר למען מה שהמצפון אומר שהוא שנכון ומוסרי לעשות. חג הפסח שאנחנו חוגגים הוא צלצול השכמה לנו וגם להם. המצפון של ההיסטוריה לא ירשה לתגובות האלה להישכח ולהימחק. תמיד יש השלכות, למעשים ולהימנעות ממעשים.
בליל הסדר אנחנו סוקרים את כל ההיסטוריה ומעמידים אותה שוב למשפט. זה אחד היתרונות הגדולים של החג המהולל הזה, חג גאולתנו וחירות נפשנו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il