בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

דף קיג

האם למעשה יש להיזהר מעקירת שן?

undefined

הרב יצחק שטסמן

ניסן תש"ע
6 דק' קריאה
קלז. האם למעשה יש להיזהר מעקירת שן
בגמ' 'א"ל רב לחיייא בריה וכו' ולא תעקר ככא'

רש"י ורשב"ם [ד"ה לא תעקר] פירשו הא דאמר ליה רב לחייא בריה 'לא תעקר ככא', דהיינו שן ממש, ומשום חולי. וסיים בזה רשב"ם דסופו שתרפא. [-והיינו שלכן אין ראוי לעקור את השן, כיון שסופה להתרפא], עיי"ש. [ומהך דסוגיין הוכיחו התוס' בגיטין סט. ד'ככא' היינו שינים, ולא מקום מושב השינים, דהיינו חניכיים כדפירש רש"י בע"ז כח א, דהך דסוגיין שייך בשינים ולא בחניכיים]. וע"ע בפירוש רבינו חננאל [כאן] מה שכתב בטעם אזהרה זו.
וכתב הב"ח [או"ח סימן שכח סו"ס ד] בשם המהרש"ל [בביאורו לטור] שלהוציא שן הוי בגדר סכנת נפשות, והו"ד בט"ז [שם ס"ק א, ועיי"ש בט"ז מה שהביא בשם הב"י, ודו"'ק], ועי' כעי"ז במשנ"ב ס"ק י. (ועי' ב'זרע חיים' [להגרי"ח סופר שליט"א, סימן ל אות ג] שהביא מה שכתבו בנדון זה על בעל הקהלות יעקב שחשש בהוצאת שן, ומה שהביא מספר בית ישראל [לאדמו"ר ממטרסדורף] על הכת"ס והאדמו"ר מאונסדורף, וע"ע בזרע חיים שם מה שפירש בהא דעקירת שן).
אמנם בשו"ת אבני נזר [יו"ד סימן רס אות ב] כתב שאין סכנה להוציא שן המתנדנדת, וסמך על פירוש רשב"ם שפירש בסוגיין דהא דהזהירו כאן בעקירת שן, היינו משום שסופה להתרפא, ולכן אין חשש לעקור שן המתנדנדת, שהרי בלאו הכי אין סופה להתרפא, ואין לה תקנה אלא הוצאה, וכמו שאומרים המומחים שדוקא כשהשן יושבת על מקומה בחוזק אלא שהיא חולה ואפשר לרפאותה. וסיים בזה האבני נזר שכל שכן בזמן הזה שיש לרופאים המצאות שלא יהיה סכנה בעקירת שן, עכת"ד. אמנם בארחות רבינו [ח"א עמ' שמו-שמז] הובא על בעל הקהלות יעקב שהקפיד שלא לעקור שן גם כשהיא מקולקלת [ורק שן שכאבה מאד עקר אותה]. אך בהמשך דבריו הביא בשמו דשן מקולקלת אינה בכלל האמור בסוגיין שלא לעקור שן, שכיון שהיא רקובה, הרי אינה בכלל שן.
וע"ע במה שהובא בקובץ 'בית אהרן וישראל' [גליון פט, סיון תמוז תשס, עמ' עז, גליון צ עמ' קיט, גליון צא עמ' קלה-קלט] בענין עקירת שן משום נוי.

קלח. ביטול מצות עשה כדי להשיא בתו הבוגרת
בגמ' 'בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה'

אמרו בסוגיין 'בתך בגרה, שחרר עבדך ותן לה', וכתב בשו"ת שבות יעקב [ח"א סו"ס עז] שמוכח מזה שמותר לבטל מצות עשה כדי להשיא בתו בוגרת, [עיי"ש מה שלמד מזה].
אמנם בגליוני הש"ס [להגר"י ענגיל זצ"ל, כאן] כתב שלפי דברי הר"ן בפרק השולח [כ: בדפי הרי"ף] דאיסורא דמשחרר עבדו הוא משום 'לא תחנם', וכשעושה לצורך מצוה אינו חנם, א"כ לכאו' אין ראיה להתיר איסור כדי להשיא בתו, משום שגם בהא דסוגיין כיון שמטרת האדון בשחרור העבד זהו לצורך מצוה דיליה, שמצווה הוא להשיא את בתו, אין שחרור זה 'חנם', ואין איסור בזה.
אך כתב שם לדון דיתכן דהא דסוגיין אינו דומה לאמור בגמרא בגיטין במשחרר עבד כדי להשלים לעשרה למנין, שבשחרור זה עצם ההשלמה לעשרה אין בה חנינה, משא"כ בהא דסוגיין יש חנינה לעבד מכל צד, שגם בכך שמשיא את העבד לבתו יש בזה חנינה לעבד. אך כתב דמאידך י"ל שגם בנדו"ד אף שיש הנאה לעבד, מכל מקום כיון שהאדון עושה בשביל מצוה דיליה שמצווה להשיא בתו, אין זה הוראת חנינה לעבד.

קלט. כשיש לו רק כוס יין אחת, האם יקחנה לקידוש או להבדלה
בגמ' 'דמשייר מקידושא לאבדלתא', ובתוס'

אמרו בגמרא, אמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא, וחד מינייהו דמשייר מקידושא לאבדלתא, ופירש רשב"ם [ד"ה דמשייר] דהיינו שמונע שתייתו בשביל הבדלה, וכתבו התוס' [ד"ה דמשייר] דהיינו שמשייר מכוס של כיבוד היום להבדלה, ולא מכוס של קידוש היום, משום דהבדלה אינה קודמת לקידוש היום.
וכתב המהרש"א שלדברי התוס' בין קידוש הלילה ובין קידוש היום קודמים להבדלה, וממילא כשאין לו אלא כוס אחת, עושה עליו קידוש ולא הבדלה.
אך הטור [בסימן רצו] הוציא מסוגיין דמאן דאית ליה חד כסא ולית ביה שיעור קידושא ואבדלתא, יניח הכוס לצורך הבדלה, ואילו קידוש יקדש על הפת, דכי תקינו רבנן אבדלתא אחמרא תקינו. ולדברי הטור הבדלה על היין קודמת לקידוש, [ועי' במהרש"א מה שכתב לפרש ולדון לדברי הטור, ובמש"כ בזה בקרני ראם (על המהרש"א)], וכן הביא השו"ע [בסימן רעא סעיף יא], שאם אין לו אלא כוס אחת, מוטב שיניחנו להבדלה, כיון שאי אפשר לעשות ההבדלה על הפת, ואם יקדש על הכוס לא יהיה לו יין להבדלה, וכתב המגן אברהם [שם ס"ק כה] דהתוס' [כאן, והביא שכן שיטת האגודה] חולקים על הטור והשו"ע, וסוברים שקידוש קודם להבדלה. [ועי' במחצית השקל שם, ועוד, ואכמ"ל].

קמ. האם עדיף לשייר מיין הקידוש בליל שבת לקידושא רבה ולהבדלה
בגמ' שם, דמשייר מקידושא לאבדלתא

כתב המגן אברהם [בסימן רעא ס"ק כה, בסו"ד] שטוב לקדש בליל שבת על כוס גדולה, כדי שישייר מאותה הכוס לקידוש היום ולהבדלה. וכתב המחצית השקל [שם] דמקור דבריו הם מהא דאמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי העוה"ב, חד מינייהו דמשייר מקידושא לאבדלתא, ומפרש דהיינו באופן זה דמשייר מכוס הקידוש לאבדלתא, [וכתב ע"ז המשנ"ב (שם ס"ק נז) דהיינו שיקח בשחרית ובהבדלה כוס קטן מהקודם, כדי שיהיה מלא], אלא דעכ"פ צריך לתקן את הכוס בין כל קידוש לקידוש, כדי שלא יהיה פגום מהשתיה הקודמת.
אמנם באליה רבה [שם ס"ק כו] נחלק על המג"א, וכתב דאדרבה, עדיף לברך בכל פעם על יין המובא מהחנות, [עי' ברמ"א סי' קפג ס"ב שכתב שיוציא את היין מהחבית לשם ברכה, ועי' מג"א שם ס"ק ג וא"ר ס"ק ג], ועיי"ש עוד דעדיף ליקח יין שאינו פגום מיין פגום גם אם מתקנו. וגם במאמר מרדכי [שם ס"ק יד] הסיק דעדיף שלא לעשות כן, והו"ד בקצרה במשנ"ב [שם ס"ק נז], עיי"ש עוד.

קמא. עד יחיד - אינו נאמן בעדותו או שאסור לבית דין לקבל עדותו
בגמ' 'טוביה חטא וזיגוד מינגד א"ל אין דכתיב לא יקום ע"א באיש וכו'', וברשב"ם

אמרו בגמרא שאחד מאותם שהקב"ה שונאם זהו הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי, כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא, נגדיה לזיגוד. אמר ליה, טוביה חטא וזיגוד מינגד, אמר ליה אין. וכתב הרשב"ם [ד"ה שם רע], שהרי אתה עובר על לאו דלא תלך רכיל. והוסיף [בד"ה דכתיב לא יקום], דכתיב 'לא יקום עד אחד' וגו', כלומר המקרא מעיד שאי אתה נאמן בעדות זו, עיי"ש.
מבואר מדברי הרשב"ם שהמלקות במעיד יחידי בחבירו אינם מקרא ד'לא יקום', אלא רק משום לאו ד'לא תלך רכיל', וכמו שדייקו מדבריו החפץ חיים [בלאוין אות י] וגליוני הש"ס [להגר"י ענגיל זצ"ל, כאן] ועוד.
ופירשו החפץ חיים וגליוני הש"ס שם שלדברי הרשב"ם קרא ד'לא יקום' אינו אזהרה, אלא רק להורות שעד אחד אינו נאמן בעדותו יחידי ולא יקבלוהו בי"ד. [וזהו לשונו על קרא ד'לא יקום', כלומר המקרא מעיד שאי אתה נאמן בעדות זו]. ועיי"ש בחפץ חיים מה שכתב בדעת הרמב"ם [בלאוין רפח, ובהל' עדות פ"ה ה"א] בזה. [ואמנם עי' בהגה"מ (שם אות א) דמלקות דסוגיין ד'טוביה חטא וזיגוד מינגוד' הם רק מדרבנן, ועי' בנו"כ שם מה שציינו בזה].
אמנם הביאו החפץ וגליוני הש"ס שבסמ"ג וביראים מבואר שמלקות דסוגיין היינו משום קרא ד'לא יקום', והיינו שלדבריהם הוי אזהרה, עיי"ש עוד ואכמ"ל.


קמב. 'הרואה בחבירו דבר ערוה', האם יוצא מכלל 'עמיתך' ורשאי לשונאו
בגמ' 'ומי שרי למיסניה וכו' וכו' דחזיא ביה איהו דבר ערוה', ובתוס'

כתבו התוס' [ד"ה שראה] דהא דשייך כפיית יצר בשונא שראה בו דבר עבירה, זהו משום שמחמת השנאה המותרת באים לידי שנאה גמורה, [-כיון שמחמת כך גם חבירו שונאהו, ד'כמים הפנים לפנים'], ולכן שייך כפיית יצר, עיי"ש.
והוכיח מדבריהם הגר"א וסרמן זצ"ל [בקוב"ש ב"ק אות קד ובקובה"ע סימן ע] שאין היתר לשנאותו אלא רק בשביל העבירה שראהו שעשה, ואם שונאו שנאה אחרת, עובר בלאו ד'לא תשנא'.
והוסיף שם דחזינן מזה שמחמת כך שעשה דבר ערוה אינו יוצא מכלל 'עמיתך' ו'אחיך'. (ומשמע בדבריו דהא דלא יצא מכלל 'עמיתך', זהו כמש"כ הש"ך [יו"ד ר"ס רנא], שע"י פעם אחת שעבר עבירה לא יצא מכלל אחוה, אלא אם הוא 'עבריין', עיי"ש). ועיי"ש עוד מה שהביא מהחפץ חיים [כלל ד]. ועי' גם בטל תורה [להגר"מ אריק זצ"ל, כאן] מה שהביא מדברי בעל שו"ע הגר"ז בזה. [ובעיקר הנדון בתוס', עי' בשו"ת מהרי"ל דיסקין ח"ב סימן כ מה שכתב בזה].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il