התקרבותו של מועד הגשת הדוחות למס הכנסה מזכיר לנו שזה גורם בלתי נמנע, גם אם בלתי נעים, בחיינו. כפי שאנו למדים ממס הירושה, אפילו אחרי המוות אי אפשר לברוח ממסים.
בתנ"ך מסופר על מסים שהטילו מלכים יהודים, שלמה, למשל, ומלכים לא יהודים, כמו אחשוורוש. כל ממשל נשען על מסים וצריך אותם כדי לתפקד כראוי ולספק שירותים. הסוגיות היחידות שצריך להכריע בהן הן את מי צריך למסות וכמה למסות. יש מסים ישירים, כמו מס הכנסה, ויש גם שיטות עקיפות יותר של מיסוי, כמו מס ערך מוסף, מכס וכדומה. השורה התחתונה היא שהממשלה תמיד צריכה עוד כסף, והמסים הם האמצעי להשיג אותו.
בתלמוד מסופר לנו שבתקופה ההיא היו מס גולגולת, מס קרקעות, חובה לשכן חיילים ותשלומי מכס. אלה היו כמה מצורות הזרמת ההכנסה לממשלה. השיטה העיקרית לגביית מסים בעולם העתיק היתה באמצעות גובי מס ששילמו לממשלה סכום מופחת שנקבע מראש ובכך רכשו את הזכויות לגבות מתושבי המקום את סכום המסים שנקבע להם. את האנשים האלה, גובי המסים, ה"מוכסים", חז"ל והיהודים לא ראו בעין יפה בדרך כלל, מפני שרבים מהם היו השתמשו בסחטנות ובשיטות אלימות והיו אשמים בשחיתות מהסוג הגרוע ביותר. יש בתלמוד אפילו דעה שאומרת שהם לא כשירים לשמש כעדים, וידוע גם שהם היו מנודים מבחינה חברתית.
בימי הביניים, ואפילו מאוחר יותר, יהודים רבים שימשו כגובי מסים לאדונים הפיאודליים ששלטו באזורים מאוכלסים. אפילו אז רבני הקהילות התלבטו איך צריך להתייחס אליהם. ליהודים לא היו אפשרויות רבות להתפרנס, ולכן היה צורך להשלים גם עם גביית מסים, אבל זה בוודאי לא היה עיסוק שהקהילה כיבדה.
התלמוד מספר לנו שהחכם הגדול, רבי אלעזר בן שמעון, היה גובה מס ונציג של השלטון הרומי תקופה מסוימת בחייו. הוא דיווח לרשויות הרומיות על יהודים שלא שלמו מסים, והרומים טיפלו בהם ביד קשה. כשחבריו החכמים גערו בו על מעשיו, הוא הצדיק את מעשיו באמירה "קוצים אני מכלה מן הכרם". חז"ל השיבו לו ואמרו "יבוא בעל הכרם ויכלה קוציו". לאחר ששמע את דעת חבריו, עזב רבי אלעזר בן שמעון את עבודתו והסתתר מפני השלטון הרומי עד יום מותו. אפילו אחרי מותו הוסתרה גופתו שנים רבים ולא הובאה לקבורה בגלל פחד מפני הרומאים שאת התפקיד שהם הטילו עליו הוא נטש. כשהובא לקבורה לבסוף, התגלה שגופתו לא נרקבה כלל, שנשארה שלמה למעט חור תולעת אחד באוזנו, וזאת מפני שפעם שמע לשון הרע על יהודי אחר.
בגלות הארוכה והכואבת של העם היהודי היו המסים אחד האמצעים לרדיפת היהודים על ידי שליטים קנאים. היו צווים מיוחדים רבים שקבעו מלכים ועריצים, לרבות הכנסייה, שאילצו יהודים לשלם מסים עצומים שהוטלו רק עליהם. הכלל היהודי שאומר, "דינא דמלכותא דינא", דהיינו, שחוקי הממשלה הם חוקים שצריך לציית להם, לא חל על מיסוי מפלה. בנסיבות האלה, מתוך כורח וכדי לשרוד, הפעילו היהודים שיטות רבות של התחמקות מתשלום מסים.
זה היה נכון במיוחד לפני כמאה שנה באימפריה הרוסית של הצארים האנטישמיים. צווי הצאר היו כה מדכאים עד שהיהודים הממורמרים תרו אחר דרכים יצירתיות להתחמק מתשלום המסים. זה יצר ביהדות מזרח אירופה הלך רוח ששידר שמותר לרמות את הממשל השנוא, בייחוד בענייני מס. הלך הרוח הזה ליווה יהודים רבים גם בארצות מגוריהם החדשות, אפילו בארצות שבהן לא היו חוקים שהפלו את היהודים בצורה ברורה ובוודאי לא בענייני מס. נדרשו כמה דורות כדי לסלק את הלך הרוח הזה אצל רוב רובם של היהודים בעולם.
עם זאת, כפי שהשערוריות האחרונות מראות לנו, לא הצלחנו לעקור אותו מן השורש בכל הקהילות היהודיות בעולם. איש לא נהנה לשלם מסים, אבל הכלל של "דינא דמלכותא דינא" חל בעולמנו היום בכל מובן.