בכפל הפרשיות השבוע יש התחלה וסיום. הן מתחילות בהצהרה שהתורה ניתנה בהר סיני ושכל מצוותיה ולא רק מצוות שמיטה - שנת השבתון - באו ממקור אלוקי וניתנו למשה בסיני. ספר ויקרא מסתיים בתוכחה, בתחזית מבהילה של הצרות שיהיו מנת חלקו של עם ישראל אם יסטה מהמשימה האלקית שהוטלה עליו ומהערכים ואמות-המידה להתנהגות שהתורה קבעה לו.
דרכי אלקינו נסתרות ולעתים קרובות איננו מסוגלים להבין את הסיבות לקשיים, לצרות ולרדיפות שהם מנת חלקנו. חומרת התוכחה מזעזעת ומתמיהה אותנו. כל הסבר, וקל וחומר צידוק, לאירועים כל כך מזוויעים איננו מספיק לעולם. לפיכך אנחנו נשארים עם הרעיון שמקבל ביטוי בתחילת הפרשה, שהמצוות בסיני מחייבות את כולנו לכל אורך קיומנו.
התעלומה המתמשכת של הקיום היהודי היא חלק בלתי נפרד מהחבילה של התורה שקיבלנו בסיני. גם המיקרוקוסמוס וגם המקרוקוסמוס של החיים היהודיים נגזרים מהר סיני ומהתורה. כבר אין דרך הגיונית לראות את הסיפור של היהודים ושל עם ישראל אלא דרך הפריזמה של התורה והר סיני. אנחנו מוצאים את עצמנו מתקשים להבין את הסיבות לסבל היהודי, אבל אנחנו עצמנו בוודאי עדות לכך שהתורה חזתה בפירוט מדהים את כל הדברים שהתרחשו בהיסטוריה שלנו.
עיקר הוויכוח בין היהדות המסורתית לקבוצות אחרות של יהודים לא קונפורמיסטים הוא על שאלת אלקיותה של התורה מסיני. זה העיקרון שכל היהדות המסורתית נשענת עליו. בלעדיו כל אוסף ההלכות, המצוות, המנהגים והמסורות הופך לחסר משמעות כמעט. כל מי שהתכחש לרעיון של תורה מסיני הוביל בסופו של דבר להתבוללות, להמרת דת, לנישואי תערובת ולקשיים איומים לו עצמו וליהודים אחרים. יהדות מעשה ידי אדם לעולם לא תוכל להתמודד עם האתגרים והתהפוכות שהזמן והמקום תמיד מביאים איתם.
אני זוכר אמרה מפורסמת של הרב שמשון רפאל הירש שנאמרה בתגובה לדברי הבישוף של פרנקפורט, כששאל מדוע היהודים של הרב הירש לא מצטרפים ליהודים הרבים שהתנצרו במאה ה-19. הרב הירש השיב לבישוף שההבדל בין הנצרות ליהדות הוא שהנצרות היא דת מעשה ידי אדם שמתארת אלקים, ואילו היהדות היא דת אלקית שמתארת בני אדם. בצורה פשוטה ביותר האמירה הזאת מסכמת יפה את מהות היהדות, מצוותיה ומטרותיה. ההתגלות לבני ישראל בהר סיני, מתן התורה ושמירת חוקיה וערכיה הם המפתחות לקיום היהודי. הם מאפשרים לנו להתגבר על דברי התוכחה האיומים ולהמשיך לשאת הלאה את מסר התקווה מהר סיני לכל האנושות בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב.