בעיר ילדותי, ליד צומת מרכזית, שכן בית ספר גדול של הנוער העובד והלומד - בית הספר עמל.
כשהיינו יוצאים מיום הלימוד בבית הספר הממלכתי דתי ששכן בקרבת מקום, היינו רואים גם את תלמידיו הגדולים יותר של בית הספר עמל, יוצאים מיום הלימוד, תיקים על הגב, חולצות כחולות עם סרט אדום, צועדים על השביל.

הרבה עבר מאז עלי ועל העיר בה גדלתי. שנים רבות נעדרתי ממנה, מגיע מידי פעם לביקור בבית הורי.
עד שבגלגול מופלא, ובסיבוב הסבות נתגלגל הדבר וחזרנו חזרה לעיר. המעבר עצמו לא היה קל ופשוט. החיים בעיר היו זרים לנו, המהומה וההמולה נראו לנו מאיימים, מהירים מידי לקצב החיים הנעים בו פעמנו בשנים האחרונות.

ואף על פי כן , מח שליט על הלב, וידענו שאנו עוברים בגלל דבר חשוב, שיש בו כדי להביא ברכה, לנו ולאחרים.
ועם כל זה , את הקושי קשה לטשטש ואולי לא צריך.

משהו אחד, בכל זאת עזר מאוד, נתן כח, ואפילו יותר מזה.

באחת הנסיעות הראשונות שלי, שוב באותן דרכים מוכרות של עיר ילדותי, שעתה נהייתה ביתי, אני רואה שבית הספר ' עמל', החליף את בעליו, וכעת מתנוסס מעליו שלט 'תלמוד תורה צמח צדק', ומתחת לשלט הזה, תלויה תמונה ענקית של הרבי. והיא בולטת ביום, ומוארת בלילה, וההיא גם בהירה וחדה מאוד.

בתחילה, ראיתי אותה בחטף , תוך כדי נהיגה, אך המראה לא נתן לי מנוח. המבט. בדרך חזרה, נסעתי שוב באותו כביש, אך הפעם עצרתי בצד הדרך, והתבוננתי שוב בפנים ובעיניים.
בתחילה היה נדמה לי שהרבי מושיט ידו אלי לכוסית של לחיים. אך כשהתבוננתי שוב ראיתי שזו לא כוסית בקצה ידו, אלא מטבע של צדקה, והוא כאילו מושיט לי אותה, ומתבונן בי בעיניו החודרות.

קראתי הרבה על העיניים האלו, מאנשים שפגשו את הרבי בחיים חיותו, אבל עכשיו, בתמונה הגדולה הזו, והמאוד בהירה, חשתי שהמבט מופנה אלי. רך ונעים מצד אחד, ותובעני ודורש מצד שני.

רך ונעים, אכפתי ואוהב, יודע כל מה שקורה עם כל אחד מהמקושרים אליו, מרגיש בליבו את הצער והמצוקה של כל יהודי, מרוסיה האפילה, ועד אמריקה השבעה.

ותובע ודורש מצד שני. לא לנוח, להתקדם 'לפרוץ', להיות שליח, לחשוב ולחיות גאולה באופן מתמיד, להיות מוכן למסירות נפש למעלה מטעם ודעת.

והתמונה הזאת נתנה לי כח. ובכל פעם שאני עובר בדרך הזו, אני רואה את הרבי מושיט לי מטבע של צדקה, ומסתכל בי בעיניים חודרות, שחודרות הכי פנימה שיש, ומזכירות מה שצריך להזכיר.
שבאנו לעולם הזה כדי לעבוד, ואסור לעמוד. 'ופרצת', שכל יהודי הוא שליח, והשליחות היא גם זכות, וגם חובה, ותובעים ממך לעמוד בה, להיות ראוי אליה.

ובכל פעם שאעבור בדרך, ארים את עיני מן הכביש לרגע, העיניים שוב יפגשו במבט החודר, והמטבע תהיה מושטת לצדקה, ותחושת חום ונעימות יחדרו פנימה ללב, שידע וידגיש מחדש, את כוחה ועוצמתה של השליחות, וגם את השמחה הטמונה בה.