היה נותן בהם סימנים
לא פשוט להתבונן באישיותו של הרבי זי"ע, לבוא בדברי הערכה שיש בהם ממש. כל אדם כלול מריבוי גוונים ועניינים שקשה, ואולי בלתי אפשרי, לעמוד על תכליתם. כשמדובר באדם גדול, באיש אשכולות שהכל נמצא בו, בדמות שאין ערוך לעומקה ולגודלה – גדל הפלא, ועמו גם הקושי לתפוס ולכוון באמת לעצם הגדלות שבאישיותו.
ועם זאת, אין אנו פטורים מלנסות את כוחנו. תורה היא, וללמוד אנו צריכים. תמיד אנו עומדים נוכח פלאי גדלותם של ענקי ישראל, שהנעלם בהם רב על הגלוי. כל מה שנאמר לא יוכל לבטא את גודל צדקותם, קדושתם וחכמתם האמיתית. לכן גם לא נתיימר להצליח במלאכה, ודברינו יהיו בגדר "נותן בהם סימנים" 1 – רק למעננו, "יקרא דחיי" 2 , כדי שנוכל להמשיך שפע ברכה וחיים ולתת אל ליבנו.
הן אפילו כלפי הקב"ה אנחנו אומרים "אדמך, אכנך, ולא ידעתיך" 3 , ובכל זאת – "וישווך לפי מעשיך". הרשות נתונה לבוא ולעסוק במה שאפשר לעסוק, להאיר צד אחד, פינה כלשהי – גם אם התמונה הכוללת היא הרבה למעלה ממה שהעין יכולה לראות, הפה לדבר והאוזן לשמוע.
בשורות הבאות אשתדל להתחקות אחר כמה נקודות השייכות בעיני לעיקר מגמתו ודרכו של הרבי, ואשר יש בהן כדי לחדד את עוצמת תורתו ואת תפקידו המיוחד דוקא בדור האחרון – דורו של משיח.
היכלו של משיח
אני רוצה לפתוח באיגרת מפורסמת מאוד, ששלח הבעש"ט הקדוש לגיסו – ר' גרשון קיטובער 4 . כמדומני שאפשר למצוא באיגרת הזו את ה'סימנים' לתורת החסידות כולה, את עיקר השורש והמגמה, כפי שהיא מבוארת אחר כך בתמצית מופלאה בתורתו של הרבי.
בראש השנה שנת תק"ז עשיתי השבעת עליית נשמה כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי, ואשר ראיתי ולמדתי בהֵעָלותי לשם בלתי אפשרי לספר ולדבר אפילו פה אל פה... ועליתי מדרגה אחר מדרגה עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים... ושאלתי את פי משיח: אימת אתי מר? והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלימדתי אותך והשגת ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה.
הרבי ראה את עצמו כ'דור השביעי' מרגע שעלה על כס הנשיאות, וקשר עצמו עם עניינו של דוד מלכא משיחא – הרועה השביעי שעמד לנו – בקשר של קיימא. כל ימי חייו עסק "להביא לימות המשיח", במסירות שאין לה גבול ומידה. זה הטריד את מנוחתו ובער בנשמתו, מיום שהלך ל'חדר' 5 ועד נשימתו האחרונה.
משום כך, טבועים כל ימי חייו בחותמם של דברי משיח: "יפוצו מעיינותיך חוצה". יש בזה שני צדדים: מצד אחד 'מעיינותיך', ומצד שני 'חוצה'. את ה'חוצה' כולם מכירים, על זה הרי מדברים תמיד, זהו ה"חוצה שאין חוצה ממנו" של הרבי זי"ע. מי לא יודע שארבע קצוות תבל היו כנתונים על כף ידו של הרבי, בכל מקום היו לו שליחים, בכל עניין היה לו מה לומר. דומני שמימות עולם, אולי מלבד שלמה המלך, לא היה דבר כזה שגדול בישראל פורש מצודתו על כל העולם כולו כפשוטו.
אולם הצד השני, ה'מעיינותיך', הוא פחות מוכר. אינני יודע אם רבים מכירים מספיק את תורותיו של הרבי, אם יודעים לעמוד על גודלן וייחודן.
המעיין המתפשט
יש להקדים: לכאורה פליאה היא בדברי משיח – וכי אפשר להפיץ את המעיין חוצה? מעיין אינו נהר, הנוהר ומתפשט לאורך ולרוחב. מעיין הוא נקודת הנביעה, היכן ש"מכיפיה מברך" 6 , עצמות הכוח המשכיל ומחדש חדשות בכל יום תמיד. מעתה אנו שואלים: כיצד מפיצים את המעיינות? האיך אפשר להוביל את נקודת הנביעה לכל אתר ואתר?
אך התביעה הזו חוזרת על עצמה בהמשך דברי משיח: "ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך". התורה היוצאת מהיכלו של משיח מבקשת לעשות את מה שנראה כבלתי אפשרי: לקחת את הפנימיות שבפנימיות, את המקור הנובע מעצם האין שבפנימיות נשמות ישראל, ולהנחילו לכל אחד ואחד. אין כאן הפצה 'יבשה', מסירת מידע גרידא, אלא חשיפה והדלקה של נרות רבים – שיוכלו גם הם לחדש מתוכם, לייחד, לחשוף מעצמם מקור חיים.
מי שמקבל את שורש חייו ויונק את תורתו מהיכלו של משיח, מוכרח להיות כזה שאין לפניו פנים וחוץ. אין מעיין שהוא פנימי ועמוק מכדי להנחילו למאן דהוא, ואין מציאות בעולם העולה בשם 'חוץ' – כביכול מקום נתבצר לה, שאין אורו יתברך מגיע לשם. אלו הם ימות המשיח.
תורותיו של הרבי – המאמרים והשיחות – הם 'מעיינותיך חוצה'. יש בהם מזיגה מופלאה, יחידה במינה, המבטאת בחריפות רבה את התשוקה הזו.
ה'חוצה' בא לידי ביטוי בשלוש נקודות: בהירות, מבניות ותמציתיות. בנקודות הללו מתייחד הרבי גם על פני קודמיו, כחלק מן החידוש שבזמנו ובשליחותו.
בהירות – אין אח ורע לבהירות תורתו של הרבי. הוא דולה מן המעיינות המופלאים ביותר, מן הסוגיות העמוקות והמופלגות ביותר. כמעט בכל מאמר אנו מוצאים מקורות מ'המשך' תער"ב ומ'המשך' תרס"ו, מאדמו"ר האמצעי, מן המחוזות העמוקים והזכים ביותר בחסידות חב"ד, אלו שרק המעמיקים הגדולים היו 'יושבים' עליהם ומבלים בהם את שנותיהם עד שהיו מתבהרים להם. מדובר במאמרים ארוכים מאוד, במידה רבה גם מסורבלים וקשים להבנה, ואילו אצל הרבי הרי הם כמונחים בכיסו. כשהוא מביא מהם במאמריו, הכל נראה פשוט כל כך, טרוויאלי, כאילו אין כאן בכלל מה להסתבך.
מבניות – הבהירות המופלאה בה מגיש הרבי את המעיינות אל לומדי תורתו, אינה מאלצת אותו לוותר ולו במקצת על עמקותם ועושרם. הכל פשוט, אבל נושא בתוכו את כל העומק. הרבי בונה את מאמריו ביד אמן. הכל מגובש, לכיד, הרמוני. כל תורה בנויה לתלפיות מרישא לסיפא ומסיפא לרישא, אין פרט שנותר ללא הסבר או חורג מן המבנה הכללי.
תמציתיות – בדרישות הבהירות והמבניות ניתן היה, אולי, לעמוד במסגרת של חיבור ארוך ומקיף. אולי אנציקלופדיה לחסידות, שיש לה צוות עורכים מן המובחר וכל הזמן שבעולם, היתה יכולה להתקרב אל הסטנדרט הזה. אבל אצל הרבי מתגלה פלא נוסף, והוא עולה אף על קודמיו – תמציתיות שאי אפשר להסבירה. הרבי לוקח מכאן ומשם, סוגיות ארוכות מארץ מידה מכל קצוות התורה כולה, פעמים רבות מדובר גם בסוגיות סותרות, ובכח עיון עצום הוא מגבש ומזקק מתוכן כמה משפטים, כמה מילים. ממש בלי-גבול בתוך גבול, אי אפשר להאמין. מאמר אחרי מאמר, שיחה אחרי שיחה, מרחבים של תורה מתקבצים והופכים למבנה גבישי קטן ממדים, מדויק להפליא.
כל זה הוא הצד החיצוני, ה'חוצה' שבתורת הרבי, המושך את חייו מעומק המעיין החי והפועם. באשר למעיין – הרבי שואב ללא הרף מעומק מעיינותיה של תורה בכלל, וממעיינותיהם של האדמו"רים שקדמו לו בפרט. כמעט בכל מאמר הוא מביא כמה וכמה מהם, ובמאמרים רבים הוא מביא את כולם. תמיד מתעורר הרושם שהוא לא ראה בעצמו יותר מאשר סדרן ומלקט, דולה ומשקה מתורת רבותיו לעולם כולו.
דוקא משום כך, מפעים לראות איך תוך כדי הסדרנות הזו פועמת בתוכו הנביעה האישית. מבול של חידושים בכל תורה, כולם כתובים בפשטות הכי גדולה – גם כשהם עוסקים בעניינים שברומו של עולם. בכך נותן לנו הרבי דוגמה אישית של "יפוצו מעיינותיך חוצה", כשתכונת הנהר המתפשט אינה מבטלת אצלו את נביעת המעיין. ככל שהמים שוטפים, מוסיפה הנביעה ומתגברת. עם כל הביטול הנורא אל הרביים הקודמים, בפרט אל חותנו הריי"ץ, התגלתה בו עצמיות מובהקת. הוא שקל וחידש והכריע בכל תורה ובכל מציאות.
באותו אופן תבע גם מכל אחד ואחד להיות קצת רבי בפני עצמו, זו היתה דרישתו מן השלוחים שהעמיד – כל אחד הוא רבי במקומו. ידא אריכתא, אבל כזו שמתחדשת מתוכה, שיש לה 'מנדט' על מקומה ועל חלקה בעולם.
עולמות, נשמות, אלקות
אחת הנקודות המובהקות במעיינותיו של הרבי, קשורה לאיגרת שהבאנו למעלה. בהמשכה מדריך הבעש"ט את גיסו:
בעת תפילתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך תכוון לייחד שם. כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, ואחר כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשים תיבה ומתייחדים יחוד אמיתי באלקות, ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל.
הבעל שם טוב מגלה לגיסו את סגולת היחוד של עולמות-נשמות-אלקות, המשיקה לכל מה שהתבאר לנו בתביעת הפצת המעיינות חוצה. יש כאן חידוש עצום בעבודה, שמים חדשים שמתגלים. יחוד עולמות ונשמות מוכר לנו מאוד, הוא ממש יסוד היהדות – ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, כל דבר מתמלא בתוכֶן, הכל מכוון לשם שמים, "בכל דרכיך דעהו". בכך עוסקים בכל הספרים ובכל הדורות.
אך 'אלקות' היא כבר עניין אחר לגמרי. לייחד עולמות ונשמות באלקות, משמע – אחר הייחוד הראשון מוסיפים לעלות, מרוממים את הכל למקום שבו אין הפרש בין מעלה ומטה, "הכל יכול וכוללם יחד" 7 . נוגעים בעצמות שלמעלה מן הממלא ומן הסובב גם יחד.
על מנת להביא לימות המשיח, צריך לגעת באור המופלא העתיד להתגלות בהם. זה שכל תורת החסידות לא באה אלא על מנת להטעים לנו את טעמו, בבחינת "טועמיה חיים זכו" של ערב שבת אחר חצות. ימות המשיח הם עניין אחר לגמרי ממדרגות הקדושה שאנחנו מכירים מן הדורות הקודמים. זה לא רק לכוון בכל פסיעה לשם שמים, אלא שהפסיעות תהיינה אלקות בעצם. שלא נצטרך לכוון, להעלות, למלא. אין עוד מלבדו, אין חוצה לו.
הרבי הלך בכל מאמריו לאורה של התשוקה-התביעה הזו, שהיא עומק המעיין של נשמות ישראל. אני לא זוכר מאמר אחד שאין בו מן העניין הזה, לא יכול להיות מאמר כזה. פעמים רבות רואים ממש בחוש איך ארכה לו הדרך לדבר על ממלא וסובב, והוא "מקצר ועולה", ממהר בדבריו להגיע אל הנקודה – לדבר אלקות, להאיר עצמוּת.
ישנו ביטוי שחוזר ובא בתורת חב"ד: "למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית" 8 . אין כאן סתירה, אדרבה – זה משלים. כשאוחזים בעצמות הכל מתוקן, אין משהו שנשאר בחוץ. הרבי חי את העולמות לגמרי, לא הלך לשום מקום אחר. על עליות הנשמה שלו הוא לא דיבר אתנו. הדרך אל העצמות היתה סלולה לפניו, ישרה, גם כאן – בעולם הזה. היה לו אמון מוחלט בסגולתן של הנשמות, ביכולתן לקשר באמת את העולמות לאלקות.

---