בספר במדבר אנחנו נתקלים ברצף של טרגדיות. התלונות הבלתי מוצדקות של בני ישראל ביחס למזון שלהם במדבר והדו"ח השקרי של המרגלים שיצאו לתור את הארץ שקראנו בפרשת השבוע שעבר מסתיימים בעונש מגיפה, באסון. פרשת השבוע מתארת את המרד של קורח ועדתו במשה ובעליונותה של התורה בחברה היהודית.
נראה שיש לבני ישראל משאלת מוות סמויה שלא מאפשרת להם להשתחרר משגיאות איומות חוזרות ונשנות. דור המדבר ראה נסים, ואפילו חזה בנוכחות האל, כביכול, על בסיס יומיומי, ובכל זאת רמת ההתרסה שלו עולה בהתמדה והוא מורד בתפקידו המיוחד בציוויליזציה האנושית.
למעשה, זה סוג של חרטה מצדם של רבים מבני דור המדבר על כך שקיבלו את התורה "נעשה ונשמע" בהר סיני. האנשים האלה לא תכננו להיות העם הנבחר. כשהם קוראים למשה לאפשר להם לחזור למצרים, הם בעצם מבקשים לאפשר להם להיות ככל העמים. המצב הזה חוזר על עצמו כמעט בכל דור בהיסטוריה היהודית.
המאבק בקרב היהודים ובתוך החברה היהודית בכל הדורות תמיד היה אם לקבל את התפקיד שנתן לנו הקב"ה כ"אור לגויים" או לזנוח כל יומרה להיות עם סגולה. הבחירה איננה פשוטה כל כך. היא משתקפת בקשת של שמירת המצוות והדבקות בערכים היהודים ובנכונות של כל יהודי להישאר יהודי גאה בעולם עוין ליהודים, למדינת ישראל וליהדות עצמה.
קורח מכסה את היריבות האישית שלו עם משה ואת תסכולו מכך שלא זכה להכרה שהוא סבור שהוא ראוי לה, במעטה של קדושה ודאגה לזולת. תמיד אפשר למצוא שפע של צביעות, בייחוד בין אלה שממהרים לשפוט אחרים. הצדקנות מוציאה לצדיקות שם רע.
הטענה של קורח שהוא מדבר בשם הדמוקרטיה, "כל העדה כולם קדושים", וראויים למנהיגות נשמעת כמקרה קלאסי של תקינות פוליטית. קשה להתווכח עם טענות כאלה ואין ספק שהן מדברות ללב הציבור. הבעיה בטענה של קורח היא שהכל בעצם שקר.
המעמד של משה נקבע ע"י הקב"ה וצדקתו הוכחה והתקבלה בכל הדורות של ההיסטוריה היהודית. אין בעולם אנשים נטולי כל הטיה, אבל יש כאלה שלפחות מזהים את ההטיה שלהם ומנסים להתמודד איתה בכנות ובתבונה. צביעות היא הניסיון להסתיר את ההטיה שלך בבחירה שקרית של מטרות נאצלות ובדאגה מעושה לזולת.
זאת תכונת אופי מגונה והרבה יותר הרסנית משנאה גלויה. זה מה שהפך את קורח למסוכן כל כך, ומשום כך משה נחוש בדעתו לחשוף אותו בפומבי ולהעניש אותו. הטרגדיה של קורח איננה רק המפלה האישית שלי אלא גם המהומה והבלבול שהוא זורע בחברה היהודית. זה תרחיש שחוזר על עצמו גם בימינו.