בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אחרי מות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

פרשת אחרי מות

בביאור מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל לגבי אכילת בשר תאווה, כמשתקף מהפסוקים בפרשתינו, תוך שימת לב לזמן בו נוהג איסור במות.

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

ניסן תשס"ג
4 דק' קריאה
"איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה... למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' אל פתח אהל מועד..." (יז, ג).

ואומר המדרש בילקוט שמעוני:
"ר' ישמעאל אומר, הרי זה היתר מכלל איסור. לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר, לא בא הכתוב והתירו להן אלא בשחיטה. ר' עקיבא אומר, הרי זה איסור מכלל היתר, לפי שהיו ישראל נוחרין ואוכלין במדבר לא בא הכתוב לאסור להן כן אלא בשחיטה. ר' פנחס בשם ר' לוי, משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למוד לאכול בשר נבלות וטריפות, אמר המלך, זה יהיה תדיר על שלחני ומעצמו הוא גדור. כך לפי שהיו ישראל להוטין אחרי אלילים והיו מביאין קרבניהם לשעירים וכו', והיו ישראל מקריבין קרבנותיהן באיסור במה, ופורענות באה עליהם, אמר הקדוש ברוך הוא, יהיו מקריבין לפני...".


נראה שלדעתם של ר' ישמעאל ור' עקיבא נאסר להם בשר תאוה במדבר. וכבר כתב הרמב"ן, שכך פשוטם של פסוקים, שנאמר במשנה תורה (יב, טו), "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת", ועוד נאמר שם (יב, כ), "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבלך כאשר דיבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר...". משמע שרק בארץ כאשר ירחיב ה' גבולם של ישראל יותרו בבשר תאוה, ומכאן שבמדבר היו אסורים. אמנם רש"י שפירש את הפסוקים במוקדשין, ומשמע מדבריו שבשר תאוה לא נאסר להם, הוא מדרשו של התנא הנשנה בתורת כהנים.

והנה נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא מה היתה מעלתו של הַמָּן, דתנו רבנן (יומא, עה, ב):
"לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי ר' עקיבא. וכשנאמרו דברים לפני ר' ישמעאל, אמר להם, צאו ואמרו לר' עקיבא טעית, וכי מלאכים אוכלים וכו', אלא, לחם שנבלע ברמח אברים".

לדעת ר' עקיבא, ישראל במדבר היו בדרגה כל כך עליונה, שהיו ניזונים מכוח קדושה עליונה המחיה את המלאכים ונותנת להם קיום, אותה קדושה התגשמה וירדה להם בצורת מן. אמר לו ר' ישמעאל, לא יתכן שאדם ארצי יהא ניזון מדברים כל־כך רוחניים, אלא מעלתו של המן שנבלע בכל האברים של האוכל אותו, ולא נשאר ממנו פסולת. שזו מעין העולם הרוחני שאינו מגושם ומתפשט בכל גופו של האדם כדוגמת הנשמה שאף היא נמצאת בכל האברים (ברכות, י, א).

נראה שמכאן נובעת מחלוקתם לענין בשר תאוה. שלדעת ר' עקיבא אותו בשר שלא היה קרבן, נחשב להם כנבלות וטריפות. כי הם שאכלו את המן שהיה נובלות שמים, היו בדרגה עליונה בקרבתם אל ה', ולפיכך לא התאים להם בשר חולין אלא בשר קודש. כעין כהנים האוכלים תרומה וקדשי קדשים, האסורים לזרים. ובודאי נובע איסור זה, מאי התאמתם של ישראל לקדושה כפי שמתאימים לה הכהנים. לפיכך הקפידה תורה שדור דעה אנשי המדבר ישלימו מאכלם בקרבנות בלבד. ואל תשאל מדוע הותר להם שלוים שלא היו קרבן? כי תשובתך בצדך, אין דומה מאכל הבא על ידי נס, כשלוים, למאכל הבא בדרך הטבע. כי האוכל מאכל ניסי בכל רגע הוא זוכר את ממציא הנס, ואדרבה אכילתו מקרבתו לבוראו, וכן הדבר באוכל קדשים שכל כזית וכזית ממנו מצוה היא. מה שאין כן בשר תאוה שבא למלא תאותו שלא בדרך של קדושה על כן צימצמה התורה את היתר אכילת בשר לקרבן שלמים בלבד.

אכן, כל זאת היה נוהג במדבר שהיו ישראל שם במעלה עליונה. אולם, לכשנכנסו לארץ והתרחקו ממקום המזבח כמו שנאמר (שם, כא), "כי ירחק ממך המקום", אין זה רק ריחוק פיסי לעומת המרחק הקצר שהיה בין כל ישראל והמזבח במדבר, אלא הדבר מורה על הויה יותר פנימית, לומר שישראל חזרו למצב רגיל של אדם בעולם, לפיכך אין הכרח שמאכלו יהיה דוקא בשר קרבן שלמים.
ואילו לדעת ר' ישמעאל לא היתה דרגתם של ישראל במדבר כל כך עליונה והיה צורך להעלותם עוד, לפיכך נאסר להם בשר תאוה בכלל, ואחר כך חזרה תורה והתירה להם קודשין בלבד. אמנם בארץ לא היתה תועלת רוחנית מאיסור בשר תאוה כפי שהדבר היה במדבר, לכן התירה להם תורה גם בשר זה.

לר' פנחס בשם ר' לוי דעה שלישית בטעם איסור בשר חולין. לדעתו באה תורה למושכם ולרחקם מאלילים ולקרבם לפני הקדוש ברוך הוא. נראה מדבריו, שהיו לישראל שני חסרונות, האחד, שהיו קרובים להקרבת קרבן לשעירים. והשני. שאת קרבנותיהם לה' היו מקריבים בבמה. על מנת לקרבם לאלוקים חיים ציותה תורה שיביאו את מאכלם מבעלי החיים הראויים לקרבן. לפני ה', ועל ידי כך ילמדו תמיד להמשך אחרי ה' ולא אחרי זולתו.

אלא שיש לשאול, היכן הוזהרו ישראל שבמדבר מלהקריב בבמה, לפני פרשתנו? ואם עדיין לא נאסרו בכך, מדוע אומר ר' פנחס, שהם הקריבו בבמה והיתה פורענות באה עליהם, אם לא עשו איסור מדוע שתבוא עליהם פורענות? לכן נראה, שבאמת לא הוזהרו על כך, אלא שלפי דרגתם של ישראל במדבר היה ראוי שיתאחדו כולם ויביאו את קרבנם למשכן בלבד. אולם, הם שהיו רגילים להקריב לשעירים, בהיותם במצרים, ולא דקדקו להקריב במקום מסויים, כל אחד היה מקריב במקום שלבו חפץ. לכן כאשר הוקם המשכן ונצטוו על הקרבנות המשיכו בדרכם הישנה, להקריב בכל מקום. הם לא חשו שעבודת ה' צריכה להיות מתוך אחדות המגדילה את מעלתם, עד שציותם תורה בפירוש על כך.
ואכן, הבמות נאסרו כאשר היתה קדושה מרכזית בישראל, כגון, משכן שילה ובית הבחירה בירושלים. אלא שיש הבדל ביניהן, משחרבה שילה הותרו הבמות עד שבאו לירושלים. משבאו לירושלים לא היה עוד היתר, עדיין עומדים אנו באיסור במות למרות שחרבה ירושלים. נלמד מכאן שכאשר ישראל מצטרפים ומתאחדים עבודת ה' שלהם מתעלה ואין הם יכולים להוציאה לפועל אלא במקום המרכזי, ברוב עם הדרת מלך. ולפי שהמשכן היה ארעי בארץ, לא היה בו כדי לאחד את ישראל לצמיתות. לפיכך, כאשר חרבה שילה הותרו הבמות. ברם, ירושלים שהיא קבועה ולכך היא תלפיות תל שהכל פונים אליו, קדושתה קיימת גם בעת חורבנה.

ואמנם קיים יחס גומלין בין דרגתם של ישראל לבין מקום המקדש. שילה לא היתה קבועה מפני שישראל עצמם לא התיישבו כראוי בארץ, הם חסרו מלך וכדו'. לעומת תקופת ירושלים, שישראל כבשו את כל הארץ והיה להם מלך שמשל בהם בדרך התורה, או אז יצאה לפועל מעלתם הגנוזה של ישראל והדבר בא לידי ביטוי בהשראת השכינה בעם. ומשירדה שכינה למקדש, נתקדש המקום ונשאר בקדושתו לעולמים. מכאן נבעה מחשבתם של אנשי המדבר, הם הניחו, שרק כאשר ישראל נמצאים בארץ וקיימת אחדות ביניהם יש מקום לאיסור הבמות, ברם במדבר שאין לעם ארץ המאחדת אותם, הרי הם כיחידים, ולפיכך מותרות הבמות. אמר הקדוש ברוך הוא, המדבר, הוא המקום בו מתגבש העם, שם קבלו כולם במעמד אחד את התורה, שם צריכה אחדותם לבלוט. לכן, אף על פי שכל שבט ושבט חנה בנפרד התגודדו כולם מסביב למשכן ואף את קרבנותיהם עליהם להביאם למקום אחד.

_________________________________

לאחרונה יצאה לאור מהדורה רביעית של הספר "אבני ברקת" בארבעה חלקים:
שני חלקים על החומש, חלק שלישי על מועדים וימים מיוחדים.
חלק רביעי הגדה של פסח עם שיר השירים וביאור הגר"א.

ניתן להשיג בחנויות, או בטלפונים: 9972675-02, 050-7126758. או באימייל: kilab@netvision.net.il

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il