בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בלק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן

שיחה לפרשת בלק תש"ע

תלמידי אברהם ותלמידי בלעם

אידיאולוגיה מקלקולים .שלבים בהתקדמות .מצוות הן לא עמל! .סגולת ישראל בקריאת שמע

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ד תמוז תש"ע
10 דק' קריאה 38 דק' צפיה
אידיאולוגיה מקלקולים
קראנו השבת את פרשת בלק. עומדת לפנינו דמות של אדם מוכר מאוד, גאון, איש עם כוחות רוחניים שאנחנו מכירים בדרך כלל ככוחות של קדושה – יש לו כח של נבואה. התורה אומרת שלא קם בישראל נביא כמשה, וחז"ל דורשים שבישראל לא קם אבל באומות העולם קם (ספרי דברים שנז, י). בלעם במובן מסוים דומה למדרגתו של משה. מדמים כביכול בין משה אבי הנביאים, הנביא שרואה באספקלריא המאירה לעומת כל הנביאים שרואים באספקלריא שאינה מאירה, לבלעם. זה לא מובן. האם יכול להיות אדם עם כוחות רוחניים כאלה גדולים, שנפגש עם דבר ה' ושומע אותו - ובכל זאת הוא אדם מקולקל?! זאת קושיה על המציאות, אבל זאת המציאות, בלעם הרשע הוא אדם מקולקל.
חז"ל אומרים בפרקי אבות: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות ה, יט). לתלמידיו של בלעם הרשע יש עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה. יכול להיות שבלעם עשה אידאולוגיה מהרוח הרעה שלו, הוא מחפש את האמת, הוא ביקורתי ורואה את החסרונות של כולם כדי לתקן אותם, כביכול. גם רוח גבוהה יש לו - צריך לשמור על כבוד אנשי הרוח. נפש רחבה - כמובן כדי שהוא יוכל להתעלות במעלות רוחניות, הוא צריך למלא את כל תאוותיו. כשאין לאדם ישרות, אפשר לעשות אידאולוגיה מכל המידות הרעות. אולי בלעם ידע בתוך תוכו שהוא לא ישר, כשהוא התפלל: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כג, י), הוא מתפלל שתהיה אחריתו כמו אחריתו של עם ישראל שהוא ישר.
כשאין ישרות עושים אידאולוגיות מכל קלקול ותכונה רעה. במקום לתקן את הקלקולים מתבצרים בהם, כאילו הם משהו חיובי. לעומת זאת, המידות של תלמידי אברהם אבינו הן עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. מה זה עין טובה? עין טובה ולב טוב הם שני דברים שונים. אדם שאוהב לעזור לאחרים, אוהב להיטיב, הוא בעל לב טוב, ועין טובה היא שאדם מסתכל באהבה ובשמחה ובעין חיובית על האחרים. הוא שמח גם כשלאחרים טוב, הוא שמח שהשני מצליח למרות שזאת הצלחה של מישהו אחר, הוא אוהב את הבריות ושמח בהצלחתם, בלי להשוות בינו לבינם, בלי לחשוב האם גם אני מצליח, האם אני כמוהם. אין לו צביטה בלב כשהשני משיג ולא הוא. זאת מידה חשובה ומרכזית מאוד. תלמידי רבן יוחנן בן זכאי דנו מהי הדרך הישרה שיבור לו האדם ואחת המידות היא עין טובה (אבות א, ט). כוונת השאלה: "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם", היא איזו מידה יבחר האדם שהיא תביא אותו לכל המידות הטובות כולן. יש כמה מידות, כל אחד הדגיש מהי המידה שלפי דעתו אם האדם ילך איתה, ילך בדרך הזאת, היא כבר תוביל אותו לכל המידות הטובות - יסוד גדול שיוביל לשלמות. אלו תלמידיו של אברהם אבינו, בדיוק הפוך מתלמידיו של בלעם הרשע. לבלעם יש תלמידים, יש שיטה, שיטה של עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה, זאת אידאולוגיה. אברהם אבינו מחנך לעין טובה, לרוח נמוכה, לענווה והסתפקות במועט, נפש שפלה.
יש כאן עוד הדגשה: "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע". אפשר לומר שלפעמים על הרב לא רואים את החסרונות כי יש לו הרבה מעלות והחסרונות לא בולטים, אך אצל התלמידים יהיה אפשר לראות אותן, כי אם יש תלמידים שיש להם מידות מקולקלות סימן שזה התחיל אצל הרב, למרות שאצלו הן לא היו ניכרות. אולי חז"ל רוצים ללמד אותנו שצריך לדעת להסתכל בעומק, לפעמים אפשר להסתכל ולא לראות את החסרונות של האדם, אבל בפנים יש משהו רקוב. הקלקול מתגלה רק בדור הבא, לפעמים אחרי שני דורות, כי האדם ידע להסתיר את החסרונות ולא הרגישו בהן. זאת אומרת שהמידות צריכות להיות אמיתיות, אפשר לחשוב שלאדם מסוים יש עין טובה ובעצם זאת לא עין טובה, התלמידים קולטים את מה שבפנים, לאנשים יש חוש פנימי והם קולטים את הרוח של הדברים. לכן חז"ל באים ואומרים לנו: "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע", צריך להסתכל על התלמידים, להסתכל בעומק.

שלבים בהתקדמות
הקב"ה לא נתן לבלעם להרע לישראל, וכל המחשבות שלו נהפכו לטובה. אני רוצה להתייחס לפסוק בדברי בלעם שמבאר הרב: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה), למרות שבלעם אמר זאת, חז"ל בחרו בפסוק הזה כפתיחה לתפילה כשנכנסים לבית הכנסת. מבאר הרב את הפסוק (עולת ראיה, ח"א עמוד מב), יש אוהל ויש משכן, האוהל נייד ומשתמשים בו עוברי דרכים, גם את המשכן מפרקים ומרכיבים, אך לא באותה התדירות, המשכן הוא יותר קבוע ופחות נייד.
יש מדרגת יעקב ויש מדרגת ישראל, יעקב הם פשוטי העם, ההמון הגדול, וישראל זו המדרגה הרוחנית הגבוהה, הצדיקים ותלמידי החכמים. בשביל להתקדם בעבודת ה' צריכים שני יסודות, יסוד אחד הוא לשאוף תמיד מעלה מעלה, לשאוף כמה שיותר גבוה, לשאוף להיות שלם ככל האפשר, להיות כמה שיותר קרוב לריבונו של עולם, להיות עובד ה' באופן היותר שלם. מצד שני, צריך לדעת לבסס כל מעלה שהאדם רכש, לא לעלות בלי להבטיח שהמדרגה שהאדם קנה כבר קיימת אצלו והוא יכול לבנות את הקומה הבאה על גביה. שני הדברים הם יסודות בעבודת ה'. יש יראה תתאה ויש יראה עלאה: יראה תתאה היא יראה תחתונה, אדם ירא שלא ליפול ולכן הוא נדחף תמיד לעלות למעלה עוד ועוד, כדי שלא להיות למטה. יש גם יראה עלאה. בה צריך להיזהר שלא לעלות יותר מידי גבוה, לא כל אחד סובל מהבעיה הזאת, אבל הרב מכיר את הבעיה והוא מדבר עליה הרבה פעמים. לדעת גם לא לקפוץ יותר מידי גבוה, לא לעלות מעבר למדרגה שמתאימה לאדם. לעלות בהדרגה מסודרת ונכונה, לשאוף תמיד לעלות - אבל לעלות נכון. לבסס כל מדרגה ורק אחר כך להתקדם הלאה. כשבונים בניין אי אפשר לבנות קומה שנייה לפני שמבססים את הראשונה - אחרת הבניין ייפול. "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב", מדרגת יעקב היא אוהל, לשאוף תמיד לא להיות למטה אלא לעלות ולעלות. "מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", לא לרוץ מידי מהר, כשנמצאים במדרגות העליונות של ישראל צריך לעצור ולא לדלג בלי גבול. את זה חכמים תיקנו בתחילת התפילה, אתה הולך לעבוד את ה' עכשיו - תזכור את שני הדברים האלה, צריך לשאוף כל הזמן למעלה, אך להיזהר מאוד לעלות באופן הנכון. פותחים את עבודת ה' בתפילה, לעלות עוד ועוד, אך להתקדם בצורה מבוססת.
זה לא ממש אותו העניין, אבל זה מזכיר לי את דברי הרב בפרקי אבות (עולת ראיה ח"ב, עמוד קס), על אנשי כנסת הגדולה שאמרו שלושה דברים: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה" (אבות א, א), הרב מפרש ש"הוו מתונים בדין" הוא שאדם יכול לחשוב שהתבוננות בדין לא תועיל כי תמיד אפשר לברר את הדברים עוד ועוד ולמעשה אין לזה גבול, ולכן נסמוך על ריבונו של עולם שנותן סייעתא דשמיא, ולא צריך לחשוב כל כך הרבה כי בין כה וכה לא נגיע אל חקר הדבר במאה אחוז. באים חז"ל ואומרים לנו שלא זאת הגישה, אתה צריך להשתדל כמה שאתה יכול, תתבונן, תעיין ואל תהיה פזיז, "הוו מתונים בדין"! אותו הדבר בנוגע ל"העמידו תלמידים הרבה", אדם יכול להגיד לעצמו: כמה תלמידים אני כבר יכול להעמיד? הרי צריך ללמד את כל עם ישראל תורה, ולא מספיק ללמד חמש מאות או אלף! אם כך, חבל על הטרחה...
יש אנשים שחושבים ש'הכול או כלום', אין מצב של אמצע. אלו אנשים שאפתניים שרוצים הכול, ואם אי אפשר הכול חבל להתאמץ, מי שיבוא יבוא.... אומרים חז"ל: "העמידו תלמידים הרבה", כמה שאתה יכול תעשה, לא עליך המלאכה לגמור אבל אתה לא פטור ממנה, אתה צריך לעשות את מה שאתה כן יכול. "ועשו סייג לתורה", גם כאן האדם יכול להגיד: אין גבול לסייגים שצריך לעשות, ולכן בכלל לא כדאי לעשות סייגים! באים חכמים ואומרים: "ועשו סייג לתורה", זה אותו קו מחשבה, לא לחשוב שאם אתה לא יכול הכול אין טעם לעשייה, אדם צריך לעשות מה שביכולתו, לא להתעצל אלא להתאמץ.
כיוון שפירשתי את המשנה הזאת על פי הרב, אני אמשיך ואפרש איך אפשר להסתכל על המשנה הזאת. "הוו מתונים בדין", חז"ל אומרים לנו לעיין, ללמוד בעיון, הלימוד צריך להיות איכותי. "העמידו תלמידים הרבה" כאן המשנה מדברת על כמות, אבל הכוונה גם לאיכות, ללמד בעיון להרבה תלמידים, זה גם כמות וגם איכות. וגם "ועשו סייג לתורה", תשמרו על התורה, תעשו לה סייג, תעשו מסגרת כדי שלא תהיה פגיעה בתורה.
המאירי מוסיף פירוש על "ועשו סייג לתורה". הוא מבאר שכוונת המשנה היא שלא תתנו שיעורים ארוכים, תעשו סייג לתורה, אל תאריכו יותר מידי כדי שלא להלאות את התלמידים. הוא אומר ששאלו את אחד החכמים למה הוא מאריך בלימוד, והוא השיב שהוא רוצה שגם התלמידים המתקשים בלימוד יבינו. אמרו לו עד שאתה רוצה שאלה שלא הבינו יבינו, בינתיים אלה שהבינו מואסים בשיעור. צריך למצוא את האיזון הנכון, מצד אחד לא להפריז ומצד שני לא להמעיט - למצוא את הדרך הנכונה. הפשט של סייג לתורה הוא לשני הצדדים, גם לעשות סייג כדי שהתורה לא תיפגם וגם כדי שהיא לא תתרחב יתר על המידה. שני הדברים הם נכונים. גדר עושה את שני הדברים. כשמציבים גדר מסביב לישוב שומרים שאחרים לא יבואו, ומצד שני מקטינים את הישוב כי עכשיו הוא לא יתרחב מעבר לגדר. צריך להיות חכם ולדעת איפה לשים את הגבולות.

מצוות הן לא עמל!
אנחנו חוזרים לפרשה. הערב (ט"ו תמוז) לפי כמה דעות זה יום השנה של "אור החיים", במקום אחד ראיתי שכתוב שהוא נפטר בי"ד תמוז והמקובל הוא שהוא נפטר בט"ו תמוז. פעם חשבתי ליישב את הדעות שהוא נפטר בשבת וההלוויה הייתה אחרי שבת, ולכן נשאר שתאריך הפטירה הוא ט"ו תמוז. רציתי לומר כך כי המקור שבו כתוב שתאריך הפטירה הוא י"ד תמוז הוא מקור מוסמך. אחר כך ראיתי שאומרים שהוא נפטר במוצאי שבת, ויש לכך אסמכתא מסיפור שמספרים על ה"בעל שם טוב". הבעש"ט ישב בסעודה שלישית בשבת הזאת, שבת פרשת בלק, י"ד בתמוז, והוא אמר ש"אור החיים" נפטר עכשיו. הסביר הבעל שם טוב שהוא יודע את זה כי יש סוד בעניין נטילת ידיים שנמסר לאחד בדור בלבד, ועכשיו נתגלה אליו הסוד הזה והוא יודע שהסוד היה אצל ה"אור החיים" - סימן שה"אור החיים" נפטר לבית עולמו. זאת אומרת שה"אור החיים" נפטר במוצאי שבת, כמו השנה.
על הפסוק: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כג, כא) מפרש ה"אור החיים" כמה פירושים. "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב", הקב"ה לא ראה און, הוא לא ראה שהעבירות משאירות רושם, כי העבירות שבישראל חיצוניות, אפשר לשטוף אותם ולא נשאר שום רושם. אמרנו שיעקב וישראל הן שתי בחינות, יעקב זו הבחינה של ההמון הרחב שלא נמצא במדרגה של שלמות ותיקון - וגם אצלו לא הביט און, גם אצלו העברות חיצוניות ולא בפנימיות. "וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל", אצל ישראל שנמצא במדרגה גבוהה לא צריך אפילו לשטוף, אין כלום. הקב"ה מסתכל על ישראל במבט חיובי ובעין טובה, כי המהות של עם ישראל היא מהות של קודש.
פירוש אחר שמביא "אור החיים", בכיוון אחר. "לֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל", הקב"ה לא ראה שאצל הצדיקים עבודת ה' היא עמל, הם כל כך מחבבים את המצוות, בשבילם זאת התרוממות ותענוג ולא קשה להם. פעם סיפרתי את הסיפור על סבי זכרונו לברכה, שהיה חסיד והניח גם תפילין של רש"י וגם תפילין של ר"ת. לעת זקנתו הייתה תקופה שהיה תשוש מאוד ולא יכול היה להניח תפילין בעצמו, סבתי הייתה צריכה לעזור לו להניח תפילין וזה היה מאמץ גם בשבילו וגם בשבילה. פעם באתי לבקר וסבתי ביקשה ממני לומר לסבא שבמצב כזה שהוא נמצא מספיק תפילין של רש"י ולא צריכים גם תפילין של רבנו תם, הרי זה קשה! סבי מתוך דמדומים שמע את הדברים ואמר לי: "מה היא אומרת, שקשה לקיים מצוות? מצוות זה לא קשה", זאת השקפה חסידית, מצוות זה לא קשה. "לֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל", אומר "אור החיים" שכל עבודת ה' בישראל היא לא עמל, זאת המהות של עם ישראל, עם סגולה, עם אלוקי.

סגולת ישראל בקריאת שמע
חז"ל במסכת ברכות בדף יב (עמוד ב) אומרים לנו שביקשו לקבוע את פרשת בלעם בקריאת שמע, והסיבה שבסוף לא קבעו היא משום טרחא דציבורא. שואלת הגמרא: מה מיוחד בפרשה הזאת שרצו לקבוע אותה בקריאת שמע, ומשיבה שכתוב בה: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (במדבר כד, ט). רש"י במסכת ברכות שם מפרש שהפסוק הזה דומה ל"ובשכבך ובקומך", "שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלווים ושקטים כארי וכלביא". עם ישראל הוא כמו ארי, הוא הולך לישון ולא מפחד שמישהו יתקרב אליו, אפילו כשהוא ישן מי יבוא לפגוע בו. לפי פירוש רש"י יוצא שחז"ל רצו לקבוע את הפרשה הזאת בקריאת שמע בגלל הפסוק הזה, כדי לומר שמעלתם של ישראל היא שריבונו של עולם שומר עליהם בשמירה מעולה. הרב ב"עין איה" שם אומר (פרק ראשון, קע), שבתוך פרשת שמע, שכל עניינה קבלת עול מלכות שמים, רצו לקבוע גם את מעלתן וסגולתן של ישראל, "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", והסיבה שלא קבעו היא משום טרחא דציבורא. ומבאר הרב באופן דרשני שלא כל אחד בר הכי להבין שזה רעיון כל כך מרכזי, להכיר את סגולתן של ישראל . יראת שמים, קבלת עול מלכות שמים ועבודת ה' הם דברים שאנשים מבינים, זה העיקר! אבל לבוא ולהדגיש את עניינם וסגולתם של ישראל כאן כחלק מקבלת עול מלכות שמים - זה טרחא דציבורא, לא כל הציבור יכול להבין את זה וצריך לטרוח הרבה בשביל להבין.
הגמרא ממשיכה ושואלת: אם כך שיקראו את הפסוק הזה בלבד! והיא משיבה שכל פרשה שלא פסקה משה, אנחנו לא מפסיקים אותה, וצריך להביא את כל הפרשה. התבוננתי, ובאמת כל הפרשה כולה היא פרשייה אחת, בדרך כלל פרשיות הן פרשיות פתוחות וסתומות, ופה הכול פרשייה אחת, כל הסיפור כולו הוא פרשה אחת. כלומר, צריך להביא את הפסוק הזה יחד עם כל העניין, כי כדי להסביר את עניינם של ישראל צריך להסביר במרחב השלם, להסביר את כל עניינם של ישראל ואת מהות עבודת ה' - ואז יובן גם עניינם הסגולתי של ישראל. בלתי אפשרי לקחת רק את הנקודה הזאת, צריכים להביא את כל העניין בשלמות, והבאה של כל העניין בשלמות הוא טרחא דציבורא, הציבור יצטרך לעמול הרבה כדי להבין.
רצו לקבוע את הפרשה הזאת כדי לבטא את עניינם של ישראל, לקשור את פרשיית בלעם עם קריאת שמע. הוי אומר שאילולי הטרחא דציבורא, אם הציבור היה יכול לטרוח ולהתאמץ, אם הוא היה בדרגה עמוקה כזאת שהוא יכל להבין - היה מקום לקבוע את הפרשה הזאת בקריאת שמע כדי ללמדנו את עניינם הגדול של ישראל. ישראל הם עם סגולה, עם אלוקי, ריבונו של עולם שומר עליו, "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ", זה פסוק שאנחנו אומרים בראש השנה. אילולי הפסוק הזה לא היה לנו הזכרה של "מלך" שלוש פעמים בתורה על ריבונו של עולם. בחמישה חומשי התורה ריבונו של עולם לא מוזכר בתור מלך אלא רק שלוש פעמים, "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח), "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" (דברים לג, ה), ובפרשתנו: "וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". בראש השנה במלכויות אנחנו אומרים שלושה פסוקי מלכויות של תורה, שלושה של כתובים ושלושה של נביאים, ואחר כך צריכים לסיים בשל תורה - אבל אין בתורה עוד מקום שנזכר מלך! בזכרונות ובשופרות יש לנו פסוק רביעי של תורה, אבל במלכויות אין, מה עושים? אנחנו אומרים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד).
אם כן, סגולתן של ישראל זה יסוד באמונה. כל הגישה לתורה שונה אם אדם יודע שהקב"ה טבע בעם ישראל מעלה מיוחדת, ומתוך המעלה המיוחדת הזאת הוא יכול לגשת אל התורה. בגלל עליונותה של התורה צריך להיות במדרגה מיוחדת כדי להתאים למדרגתה של התורה, כך התורה מקבלת את היחס המתאים והאדם ניגש נכון אל התורה. התורה כל כך עליונה שרק לישראל היא ניתנה, רק בזכות הסגולה המיוחדת שיש לישראל. צריכים להיות ישראל כדי לדעת לקבל עול מלכות שמים, בשביל להגיד קריאת שמע צריכים להיות במדרגה של עם ישראל, ומי שלא נמצא במדרגה הזאת לא יכול לקבל עול מלכות שמים בצורה העליונה והשלמה, הוא מגשים ומסתכל בצורה בלתי שלמה על ריבונו של עולם. רק עם ישראל שזכה והקב"ה טבע בו סגולה נשמתית עליונה, רק הוא יכול לקבל את עול מלכות שמים. בשביל זה רצו לקבוע את פרשת בלק בקריאת שמע, כדי להגדיל את קריאת שמע. לא שרצו לצרף לקריאת שמע עוד דבר, אלא על ידי צירוף הפסוקים שמדברים על סגולת ישראל תבין כמה קריאת שמע עליונה, כמה קבלת עול מלכות שמים גבוהה מאוד מאוד. צריך סגולה מיוחדת כדי לקבל עול מלכות שמים. זו טרחא דציבורא ולכן לא קבעו, אבל מי שבשבילו זאת לא טרחה צריך לדעת את היסודות האלה.
עם היסודות האלה, כשאדם יודע מיהו, הוא גם יודע את תפקידו בעולם, עם ישראל יודע את עניינו האלוקי וממילא כל מעשיו צריכים להיות בהתאם לכך. כל יחיד ויחיד מישראל שיודע מיהו יודע גם מה תפקידו ומה עניינו. זכינו שריבונו של עולם בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.




^ 1.. שנת תש"ע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il