בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

פרשת בהר

על הקשר ועל ההבדלים שבין השמיטה ליובל, כמופיע בפרשתינו. מדוע השמיטה נקראת "שבת לה'", ושנת היובל מכונה "יובל היא"? ומדוע אלו מצוות התלויות בארץ, ולא נוהגות בכל מקום? ממתי מתקדשת שנת היובל - מיום כיפור או עוד מלפני כן?

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

אייר תשס"ג
5 דק' קריאה
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'".


שתי שביתות הקשורות אחת לשניה נצטוינו בפרשה זו. האחת, שביתת השמיטה והשניה שביתת היובל. על מצות השמיטה נאמר, "שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר". ועל מצות היובל נאמר, "יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם". פירש רש"י: "שנה זאת מובדלת משאר השנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר".

"שבת לה'" ו"יובל היא" - מכנה משותף להם, שתיהן ענין אלוקי. כשם ששבת בראשית מורה על הקשר ההדוק שקיים בין ישראל והקדוש ברוך הוא, הבא לידי ביטוי בשביתה מעניני עולם הזה, כי השבת מיועדת למילוי צרכיו הרוחניים של היהודי בלימוד תורה ודבקות בו יתברך. וכבר אמרו חכמים, ששבת ותורה הינם בני זוג. כך השנה השביעית מודגשת בפרשתנו באיסור מלאכת עבודת השדה שנאמר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ...". הפקרת הפירות בשנה זו לא נאמרה בפירוש בפרשתנו כפי שנאמרה בפרשת משפטים (שמות, כג, יא), לפי שכאן התורה מצווה על השביעית מצד ביטול ענייני החומר - עניני עולם העשיה, על מנת שהאדם הישראלי יהיה פנוי לעבודת ה' בלבד, וזו הכוונה שבת לה'. שביתה ממלאכת השדה לשם ה'.

גם יובל היא משמעותו זהה. כפי שפירש רש"י, שהשנה נקראת על שם תקיעת השופר ביום הכיפורים של אותה שנה, אותה תקיעה המציינת את שחרור העבדים וחזרת השדות הקנויות לבעליהן הראשונים. שכך נאמר בפסוק (כג), "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי". כלומר, השדות חוזרות מפני שאין הקונה בעל הבית האמיתי שלהן, אנו רק גרים ותושבים - תושבים ארעיים בלבד בארץ. לפי שעיקר תפקידו של עם ישראל אינו בעבודת השדה, אלא, בקידומו הרוחני והתקדמותו לעולם הנצח וככל שקניניו של האדם הם פחות גשמיים ויותר עליוניים הרי שהוא צועד בדרך הנכונה. לפיכך ציותה תורה לתקוע בשופר ביום הכיפורים של שנת היובל, כי התקיעה באה לעורר את האדם מתרדמתו האנושית על מנת שיפשפש במעשיו הרעים ובמחשבותיו הלא טובים אשר מלבד מחשבות האון הם כוללים גם את השאיפה לקנינים גשמיים, (עיין רמב"ם פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד), המסיתים את האדם מעיקר תפקידו עלי אדמות לשאוף ולהשיג התעלות רוחנית אלוקית ולזנוח את החומר הכלה. תקיעות ראש השנה מחזירות אותו מעבירות שבידו ואילו תקיעות היובל באות להעלותו מעל טבעיותו החומרית. מדרגה זו אינה מושגת בכל יום, דוקא יום הכיפורים, כאשר ישראל מתענים וחוזרים בתשובה (שזו מהות יום הכיפורים) ונפשם חלל בקרבם, מאפשר להם לחוש שעיקרו של האדם אינו אלא בקירבתו לאלוקים, והכסף והזהב והרכוש בכלל במה נחשב. בשנה זו ישראל מרגישים שעבודת האדמה מיותרת ונפשם משתוקקת לאל חי קודש תהיה לכם.

לכך הפרשה נפתחת במילים כי תבואו אל הארץ, שכל זמן שהיו ישראל במדבר לא היה צורך בשמיטה ויובל כי לא היתה להם עבודת-אדמה בלאו הכי ופרנסתם נִתנה מאת הקדוש ברוך הוא בכל יום, במן ושליו לאכילה וענני כבוד לכיבוס בגדיהם וישור הדרך לפניהם מיגיעת ההליכה הממושכת במדבר. שעתם היתה פנויה ללימוד תורה והתעלות רוחנית עליונה ביותר. כאשר נכנסו לארץ ואיש איש פנה לשדהו, לעציו ולאבניו, נתעורר הצורך לזמן מיוחד שאפשר יהיה להקדישו לביצור עולמו הרוחני של כל אחד ואחד מישראל. שמיטה ויובל באו לענות לדרישה זו.

אלא שמתעוררת שאלה חמורה, מנין יתפרנסו עם שלם כאשר עבודת האדמה תשבות? על כך משיבה התורה, "ונתתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים". התורה מבטיחה שכאשר ישראל ישמרו את התורה כראוי, תחזור הברכה שהיתה במדבר. שאם כי מן ושליו לא יֵרדו מהשמים, פירות האדמה יצליחו באופן מיוחד והברכה תשרה במעי האוכל. דאגה לפרנסה לא תהיה והעם כולו יוכל לחזור לתקופת המדבר שהיתה כולה קודש לעבודת ה' בשלמות נפלאה. ולפי שקיום השמיטות והיובלות קשורים לנס בענין פרנסת ישראל אין העם זוכה לכך אלא בזמן שהוא שרוי על מקומו בארץ. ברם, בהיותם בגלות שהנהגת הקדוש ברוך הוא עמנו בהסתר פנים. עם כל החשיבות הרוחנית שיש לשנים אלו אין אפשרות טבעית לקיימם כמצותן. לכך אמרה תורה, כי תבואו אל הארץ אין שמיטה ויובל נוהגות אלא בארץ, בהיותנו יושבים על אדמתנו.

למדנו במסכת ראש השנה (ח, ב):
"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה מה תלמוד לומר. לפי שנאמר, " בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִרוּ שׁוֹפָר וגו'" יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכיפורים ואילך, תלמוד לומר, וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים מלמד שמתקדשת והולכת מתחילה. מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא, אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן, כיון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן".


יש לשאול, מדוע השנה מתקדשת והולכת מתחילתה עד יום הכיפורים, שלכך העבדים אינם עובדים לאדוניהם אולם נשארים הם בבתי אדוניהם עד יום הכיפורים?
נראה שישנן לכך שתי סיבות, האחת באדון ואחת בעבד. כפי שביארנו, ביובל ישראל מתעלים עד כדי הרגשה שהממון אינו העיקר, ויתרה מזאת, הוא רק פקדון ביד בעליו מבורא עולם. לפיכך לא רק העבד שהוא בן־ישראל כמו האדון עצמו, צריך לחזור לביתו, אלא, שהאדון חייב להאכילו ולהשקותו משלו ללא תמורה כל שהיא, ולכך אמרו חכמים, ועטרותיהן בראשיהן לומר, כאילו העבד נעשה מלך העוטר כתר לראשו, שכשם שהמלך אינו עושה מלאכה אף עבד משוחרר זה, כך. וכשם שאת המלך זנים נתיניו אף עבד זה מתפרנס מאדונו, כאילו שהעבד נהפך לאדון והאדון נהפך לעבד. קיום מצוה זו דורשת התעלות נפש נפלאה של האדון, אליה הוא מגיע עם התקדש שנת היובל. זהו הטעם מצד האדון.

אכן קיים טעם נוסף מצדו של העבד. גם הוא שמטבעו נפשו שפלה, ולא רק בפני אדונו, וכבר ביאר אבן עזרא (בתחילת פרשת בשלח), שאין לב העבד נתון לעבודת ה' השלמה בהיותו משועבד לאדם. על מנת להכשיר את העבד לעבודת ה' זקוק הוא לזקיפת קומה, הניתנת להשגה על ידי שישב בבית אדונו פטור מעבודתו ובכל זאת משוחרר מטרדות הפרנסה, אוכל ושותה ושמח. השינוי הקיצוני במעמדו צריך להביאו להכרה שיש רק ערך מוחלט אחד, והוא, עבד לה' ולא לזולתו.

לא רק בשנות השמיטה והיובל צריך האדם לוותר מממונו ולא לרדוף להעשיר, לעולם, כאשר הוא מוכר או קונה מחבירו אל תונו איש את אחיו, הוא צריך לראות את בן עמו כאחיו ולדרוש טובתו כשם שהוא דורש טובת עצמו. יתרה מזאת, אם מתוך דוחקו מכר אחיו את שדהו או ביתו תאפשר לו לקנותם חזרה שלא יצטרך לחכות עד היובל.

והנה חִלקה התורה בין בית בעיר חומה שאפשר לגואלו עד תום שנה ואם לא גאלו בשנה הראשונה לממכר, נחלט הבית לקונה אותו, לבין בית בערי החצרים שדינו כשדה ויוצא ביובל. נראה שהטעם לכך, שעיר המוקפת חומה נחשבים תושביה לאחד ואם שהה בעיר שנים עשר חודשים נהפך לתושב העיר ואין להוציאו ממנה אפילו ביובל. לא כן ערי הפרזות שכל אחד יושב לעצמו ואין דבר המאגדו עם שכנו, שם, לא חשה התורה אם יחזיר קניינו לבעליו הראשונים אשר להם אחוזת הארץ.

_________________________________

לאחרונה יצאה לאור מהדורה רביעית של הספר "אבני ברקת" בארבעה חלקים:
שני חלקים על החומש, חלק שלישי על מועדים וימים מיוחדים.
חלק רביעי הגדה של פסח עם שיר השירים וביאור הגר"א.

ניתן להשיג בחנויות, או בטלפונים: 9972675-02, 050-7126758. או באימייל: kilab@netvision.net.il


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il