בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הפצת יהדות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

תהילה מלאכי ז"ל

החיים תמיד מפריעים

undefined

הרב דב בערל וויין

תמוז תש"ע
3 דק' קריאה
יש בחיים הרבה דברים שמעוררים בנו דאגות ומצוקות. בעיות בריאות קשות, חלילה, עלולות לצוץ באופן מפתיע ולסכל את כל התוכניות שלנו. חוץ מאירועים כמו אסונות טבע, אסונות מעשי ידי אדם, כמו מלחמות, טרור, אלימות ופשיעה, כלכלית ואחרת, הם עניינים שבשגרה בדיווחי התקשורת ובחיינו. לפני ארבעה חודשים, דייגים במפרץ מקסיקו, ליד לואיזיאנה, הצליחו לפרנס את משפחותיהם בכבוד עד שהתפוצצה באר הנפט של חברת בי-פי, והיום אותם דייגים נמצאים על סף פשיטת רגל.
העתיד שלנו לעולם איננו ודאי מפני שאירועי החיים נתונים לתנודות פרועות וחשופים לסכנות מצערות, שעל רובם אין לנו שליטה, ובוודאי שאין לנו היכולת לחזות את התרחשותם. אפילו איברים בגופנו שתפקדו היטב עשרות שנים חדלים לפתע לתפקד כתקנם או לפעול באופן נורמלי - כאילו יש נורמליות בקיום האנושי.
לפיכך אין לנו ברירה אלא לנסות ולאמץ השקפה אופטימית על החיים, משום שאם כל הזמן נחשוב על כל מה שיכול להשתבש בחיינו ובעולמנו, לא נהיה מסוגלים לתפקד כבני אדם שפויים ומועילים. מבחינה זו אנחנו תלויים באוויר, לא פה ולא שם: אנחנו ערים לחוסר הוודאות שיש בחיים ולסכנות הגדולות וחוששים מפניהן, ועם זאת, אנחנו עורכים תוכניות ומתנהגים כאילו יש ודאות בעתידנו. זהו מצב של מתיחות טבעית שכולנו שרויים בו, מצב שאיננו מש מהתודעה שלנו לעולם, ולא משנה כמה נתאמץ להדחיק אותו.
פסיכיאטר יהודי ידוע, ארנסט בקר, כתב פעם יצירה מצוינת שנקראה "הכחשת המוות", שבה הוא מתאר את המנגנון האנושי שמאפשר לנו לחיות ולקוות גם כשאנחנו ערים כל הזמן לכך שהחיים תמיד יתערבו בעניינינו וישבשו את התוכניות.
התורה מדגישה שהמוסריות היא מצב אנושי שממנו אין מילוט או יוצאים מן הכלל. עם זאת, התורה תובעת מאתנו לחיות חיים של שמחה ומלמדת אותנו שדיכאון ועצבות רק מרחיקים אותנו מהבורא. אנחנו אמורים לעבוד את הקב"ה מתוך שמחה ותקווה. אי אפשר להגיע להשראה אלקית מתוך עצבות או תסכול. היהדות, שמלמדת אותנו שהנשמה שלנו נצחית, מתמודדת עם עניין המוות בצורה מציאותית, ובכל זאת שומרת תחושת נצחיות שכל אדם יכול להתחבר אליה.
ישנם אירועים רבים מאוד בחיינו שאיננו יכולים לשלוט בהם או לחזות אותם, ולכן חשש מפני הבלתי ידוע הוא דאגה עקרה. אך בכל מה שנוגע לדברים בחיים שכן נמצאים בהישג ידינו, שהם חלק מההתנהגות היומיומית שלנו וממעשינו, אלה הדברים החשובים באמת. אסור לנו להתמהמה או להתעכב בעשיית הטוב או לדחות זאת למחר. דברי רבי עקיבא נכונים גם היום: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". אל תאמר שתלמד תורה כשתתפנה לכך, שמא לא תתפנה. זה הכלל שחז"ל לימדו אותנו: החיים חסרי ודאות ולכן אסור לנו להרשות לנטייה שלנו להתמהמה לשלוט באינסטינקטים שלנו לעשות טוב ולדחות למחר מעשי הקדושה שאנחנו יכולים לעשות.
התורה מדגישה את העניין הזה בפנינו כשהיא אומרת את הפסוק הידוע "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עוד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". רבנו אברהם אבן עזרא אמר פעם בצורה תמציתית להפליא: "העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין. אם כן, דאגה מנין?" הוא הולך בעקבות עצתו של משורר מזמור התהלים, במקרה הזה, משה רבנו, שאומר שעלינו למנות את ימינו.
כל יום הוא מצרך יקר שאסור לבזבז על מעשים קטנוניים, טיפשיים, עצובים או מרושעים. הציווי לחיות את החיים בדרך הזאת נמצא בלבה של המחשבה היהודית ושל אורח החיים היהודי. למעשה, נוכחות המצוות בחיינו היא זאת שמאפשרת לנו להפוך את היום, כל יום, למיוחד ובעל ערך, מפני שהיום אני עושה את חובתי כלפי הבורא ובכך קושר את עצמי לנצח. החיים באמת ובתמים מתערבים ומפריעים לתוכניות ולתחושת הוודאות שלנו, אבל אנחנו צריכים להתעלות ולהתמודד עם הקשיים והאתגרים מתוך רצון, אמונה ותקווה לטוב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il