בית המדרש

  • בבא מציעא - פרק שני
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

תהילה מלאכי ז"ל

בבא מציעא דף כו, ב

סוגיית ליזיל בתר בתרא

מי שנכנס לדירה מושכרת שנעזבה ומצא מטבע, צריך להחזיר ל"אחרון". זה נגד החזקה שאדם ממשמש בכיסו וכבר התייאש. רש"י הסביר שמדובר בשני שוכרים ולכן אין יאוש. תוס' הסבירו שמדובר בבעל הבית. הרמב"ם סבור שהחזקה שאדם ממשמש בכיסו והתייאש - אינה כפשוטה.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

תמוז תש"ע
4 דק' קריאה
במשנה בבבא מציעא (דף כה, ב) נאמר, שאם אדם מצא מציאה בבית של מישהו אחר, המציאה שייכת לבעל הבית; אך אם בעל הבית היה משכיר את ביתו לאחרים - המציאה שייכת למוצא. הסוגיה שואלת על כך (דף כו, ב):
"אם היה משכירו לאחרים אפילו (מצא) בתוך הבית הרי אלו שלו. ואמאי? ליזיל בתר בתרא ."

פשטות לשון "בתרא" משמעותה "האחרון". מפשטות לשון המקשן משמע, שמכיוון ש"חזקה" שהמציאה, ובכלל זה גם מטבע כסף, נפלו מן השוכר האחרון, המוצא חייב להחזיר לו; למרות שהשוכר כבר היה יכול למשמש בכיסו - ולדעת שחסר לו מטבע. אך קושיית המקשן סותרת את תירוץ אביי (בסוגיה בבא מציעא דף כא, ב), שאדם ממשמש בכיסו בכל שעה, ובטוח גילה את חסרון המטבע, והתייאש ממנו.

נראה שרש"י התקשה בכך, ולפיכך הוא הוציא מפשטות הסוגיה; וזו לשון רש"י: - " הכא נמי - סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו, ונוטל את שלו ויוצא, ונימא: האחרונים שכחוהו, שאילו הראשונים שכחוהו - כבר מצאו האחרונים ."
רש"י ביאר את כוונת הקושיה, כאלו היה כתוב "בתראי"; כלומר "שוכרים" בלשון רבים. רש"י ביאר שהמקשן הניח שמלכתחילה מדובר בכמה שוכרים. במצב זה חושד האחד בחבירו שמצא את המטבע, ואינו מתייאש. אך אם בעל הבית היה משכירו לשוכר אחד - יכול המוצא לזכות בו; שהרי חזקה שגילה את החסרון והתייאש.

גם התוספות הוציאו מפשטות הסוגיה, וזו לשונם: - " וניזל בתר בתרא - דהיינו בעל הבית ... שעדיין נשאר בביתו באחרונה...". לשיטת התוספות המילה "בתרא" אינה כפשטותה - ואין הכוונה ל"שוכר האחרון"; אלא לבעל הבית. לשיטת התוספות, אע"פ שבעל הבית מישמש בכליו, הוא לא התייאש; עד שיכבד את ביתו. לשיטת התוספות, אם בעל הבית משכיר לשוכר אחד, והוא אינו גר עם השוכר האחרון; המוצא יכול לזכות במטבע, שהרי לפי תירוץ אביי - השוכר ממשמש בכיסו בכל שעה, ובטוח גילה את חסרון המטבע, והתייאש ממנו.

אך הרמב"ם והרי"ף - קבלו את דברי הסוגיה כפשטותם. לשיטתם, המקשן סבור שגם אם היה רק שוכר אחד, וגם אם בעל הבית אינו גר עם השוכר; אסור למוצא לזכות במטבע, וצריך להחזירו לשוכר האחרון. לפי סברת המקשן - למרות שמדובר בשוכר בודד, שכבר היה יכול למשמש בכיסו ולדעת שחסר לו מטבע - אסור למוצא ליטול את המטבע לעצמו; מפני שאין הלכה כאביי.

ואמנם רב נחמן בהמשך הסוגיה חלוק על המקשן; והוא סבור כאביי. רב נחמן מסביר, שהיו כמה שוכרים, והמאבד גילה מייד שחסרה לו מטבע - וקיימת סיבה מיוחדת שאינו מתייאש מפני שהוא חושד בחביריו. אולם רבא בהמשך הסוגיה חלוק על אביי ועל רב נחמן - ויש לרבא שיטה מיוחדת שהלכה כמותה.

הסברה שבשיטה החדשה של רבא התבארה כבר במאמר "יאוש שלא מדעת הלכה כרבא". והתבאר שם, שלדעת הרי"ף והרמב"ם, כאשר סוגיית "יאוש שלא מדעת" קבעה שהלכה כאביי, אין הכוונה שקיבלו את תירוצי אביי - אלא שדחו את שיטת רבא שם. רבא היה סבור שם שקיים מושג של "יאוש שלא מדעת" - ושיטתו נדחתה. אולם רבא עצמו חזר בו אחר כך, והודה במקצת לשיטת אביי; וכן משמע מדברי רבא בדף כ"ו ע"ב לגבי ראה מטבע שנפלה מחבירו. לדעת הרמב"ם והרי"ף, הסוגיות שבהמשך פרק "אלו מציאות" חולקות על הסוגיה שבתחילת המסכת. לפיכך, הרי"ף והרמב"ם השמיטו את כל התירוצים שהובאו בסוגיית "יאוש שלא מדעת" לפי שיטת אביי.

לשיטת הרי"ף והרמב"ם הוכרעה הלכה כסוגיית "הלוקח מן התגר" (בבא מציעא דפים כ"ו ע"ב - כ"ז ע"א), שמפשטותה מבואר, שאם המוצא יודע למי להחזיר - החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו אינה מועילה; ולכן הוא חייב להחזיר.

עשוי למשמש בכיסו
הרי"ף הביא את שיטת רבי יצחק ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" - רק לגבי פטור גנב מחיובי האחריות על הגניבה, כפי שהיא מופיעה בבבא קמא דף קי"ח. וזו לשון הרי"ף (בדף מ"ה ע"א מדפי הרי"ף שם):
"וכולי עלמא אית להו דרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, והוא דאחדא לכיסיה ..."

הרי"ף נקט שכלל זה נאמר רק בכיס שידוע לנו שהוא אוחז בידו ושומרו. והגנב שצריך להחזיר למקום שמור יכול להניח; שצפוי שבקרוב ימנה את מעותיו; - וידע שמספר המעות בכיסו גדל , וצריך לשומרו ביתר שאת.
אולם בסוגייתנו, המוצא אינו יודע אם המטבע נפל דווקא מכיס שהמאבד אחז בידו - ויתכן שהמאבד אינו מודע לחסרון המטבע. כמו כן יש להבדיל בין תוספת מטבע שמביאה לשמירה טובה יותר, לבין חסרון מטבע. ברמב"ם מבואר שחסרון מטבע אינו מביא בהכרח ליאוש. גם אם ימנה בעה"ב את מעותיו וישים לב לחסרונם, יתכן שלא יתייאש; ומפני הסיבות שתיאר הרמב"ם (בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה'): "שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו - אין זה יאוש".

לפנים משורת הדין
ועיין בספר "השבת אבידה כהלכה" שהביא בסוף הספר הערות מכתבי מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, וזו לשונו:
"בסוגיא דתגר, "שאינו יודע למי להחזיר", קשה לי טובא כיוון שהספק רק בין שני אנשים אם התגר או הבעה"ב, והאחד מהם יאמר שנאבד לו כסף מאי-טעמא חשיב כאין בו סימן ... ובאמת קשה גם אם קונה מעשרה אנשים, מכל-מקום יכולים לשאול את כל העשרה ואלה שלא נאבדו יאמרו שלא נאבד, והוא יגיד שנאבד לו כסף, ואם-כן יודעים ברור שזה שלו. ואם כן מאי טעמא מתייאש, ועל-כל-פנים בשנים וודאי קשה. גם לא נזכר שהאחד חושד את חבירו שהוא אינש דלא מעלי וצע"ג."

ונלענ"ד, שההיתר שהתבאר לעיל; שאם המוצא יודע שהמאבדים אינם שותפים, הוא יכול לנצל את העובדה שהוא לא ראה ממי נפל המטבע - וליטול לעצמו; - אינו מידת חסידות. ויתכן שמשום כך הביא הירושלמי על משנת "הלוקח מן התגר", מעשים מרובים על גדולי ישראל, שהחזירו אבידות אפילו לגויים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il