דומה, כי מאז נתפרסם ביפו, הקובץ בשם "התרבות הישראלית" - בעידודו של מרן הרב זצ"ל, מתמודדת החברה בישראל, על כל גווניה, באתגר העצום אשר בצמד המלים הללו.
סוד גלוי הוא כי רבים הם (מיוצאי בית המדרש) הדורשים לשלילה - ובאופן גורף - את השם "תרבות". על לשונם עולה התופעה-הביטוי והיחס ל"אלו שיצאו לתרבות רעה". ועוד, וחמור מזה: את הרגשתם
הם סומכים לדברי הכתוב בספר במדבר ( ל"ב,י"ג) על "תרבות - אנשים חטאה". משום כך הם, "גזירה של פסלות" על כל ענייניה של התרבות, בעשייתה ובצריכתה.
נראה הדבר - כי אלו אינם שמים אל ליבם את דברי רש"י במסכת הוריות על "בני מתא מחסיא - דהוו תלמידי חכמים ראויים להוראה, ותרבות יפה היה בהם".
כיצד איפה מתיישבים הדברים?
באיגרת תז (חלק ב) בחודש שבט תרע"ב כשמונה שנים אחר בואו ליפו,
כותב מרן הרב זצ"ל להרה"ח מר א.י.סלוצקי:

להבנתי , בשורות אלו מצוייה הקריאה לאותה התמודדות אליה קרואה "התרבות הישראלית", אליבא דהרב זצ"ל!
תקצר היריעה במסגרת זו ובשורות אלו - לעיין וללמוד את כל הכתוב בקובץ החשוב הזה.
היה זה הרב, אשר ביפו - דווקא כאשר "סביביו נסערה מאד" והיישוב המתחדש תוסס בחלוציות עברית, בסופרים ובשאר יוצרים - הוא ולא אחר קורא להעמיק וליצור דיאלוג פורה בין עברנו לעתידנו, בין בית המדרש לנוף החיצוני, בין המסורת לחידוש, בין הצורה לחומר , בין האידיאל האלוקי למגבלות הזמן - בין היוצר האנושי ליוצר הכל, ומכל אלו ועימהם מבקש הוא לבנות עולם עשיר של חוויה, ברגש ובדעת.

ולאור כל זאת עלינו לשאול מה דמותה העכשווי של תרבותנו הלאומית ?
האמנם נענינו (מכאן ומכאן) לקריאת הכיוון הזו?
במה תורמת העשייה וההתנהגות הדתית הקשובה לשאלות הלאומיות של השעה - לתרבות חיינו ולמשב רוחם הציבורית ?
אנסה לתת כמה הרהורי-כיוון :
עם תחיית האומה ושיבתה לציון - שבה וחייתה הלשון העברית. יש לזכור כי ברבדיה של הלשון מצויים לא רק השפה שהיא החיצונית , בבחינת כלי של תקשורת בין אדם לאדם, אלא גם הלשון הפנימית שיש בה ביטוי לערכים אשר מוצאם בתהליכים ובאירועים היסטוריים מתקופות שונות .
מרן הרב זצ"ל הכריע הכרעה היסטורית והתייצב בצד "העברית המתחדשת". לסגנון כתיבתו השופע והעשיר - כמעט אין אח ורע, ניתן לומר כי בכך בנה תשתית משותפת עם היוצרים ועם כל יצירתם בה .
לדידי, אין ספק כי עולמו ההגותי, דעתו והשקפתו של הרב - גרמו לכך כי כל יוצר וכל כותב ספרותי בן ימינו רואה חובה וזכות לעצמו להישאב אל מכמניה של לשון הקודש.
מבקש הוא להעשיר את דעתו בכתביה הגלויים והגנוזים של התורה, ואף אם רואה הוא באלו "נציגיה" של היהדות (שאינה ח"ו שלו) אין הוא מהסס להשיקם בעולמו "הישראלי".
לעינינו הולכים וקמים עשרות רבות של "בתי מדרש" (לא תמיד, לדאבון לב, הם ברוח ישראל סבא). מונח חדש בא לעולם ושמו "ארון הספרים היהודי" (ופעמים שהוא "חיוור ומקוטלג...") אך אין כל ספק כי הנוף "התרבותי ישראלי" יוצר וחי בדיאלוג מפרה עם זה "היהודי, אשר תבניתו ותוחלתו טרם הגיעו לייעדם.
• ועוד:
הכל זוכרים ויודעים את יחסו של הרב להקמת "בצלאל". סוגיה היסטורית מרתקת זו מצויה בין האיגרות, יש לה הדים תורניים נוספים, גם בתשובות הלכתיות כאלו שנתפרסמו וכאלו שטרם ראו אור.
לא פחות מסיפור היסטורי זה , ידועה גם הקדמתו המופלאה של הרב ל"שיר השירים" השזורה בסידורו "עולת ראיה".
ההיגדים המופיעים בה - הרי הם פרק-הגות עמוק ונועז , המרומם את הנפש ומחכים את הדעת. והקורא - עומד נפעם מול רוחב האופק הנפרש לעיניו.
נראים הדברים, כי גם כאן הותיר לנו הרב צוואה רוחנית-תרבותית המחייבת אפיקי יצירה מגוונים בספרות ובאמנות.
בניסוח כוללני ושטחי אפשר לומר כי פרץ היצירה בספרות ובשירה, באמנות הפלסטית ובאמנות הבמה, המקיף היום מסגרות ומכונים שונים בהם מאות יוצרים בוגרי ישיבות ואולפנות, חניכי רוחו של הרב - גם הם עדות נאמנה לחזונו ההולך ומתגשם.
( וחומר להרהור ולמחשבה: מה קורה "שם" בחלקי הציבור האחרים ?)

למסקנה נראה, כי שני "הרהורי כיוון" אלו מצביעים באופן ברור על תרומתו העצומה של מרן הרב זצ"ל לתהליכי (ו"ייסורי"...) עיצוב "התרבות הישראלית " בתוכו של חזון הגאולה, המתגשם בשיבת ציון של ימינו.