בית המדרש

  • מדורים
  • חינוך ילדים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

עבודת ה' במצבים משתנים

במקום הלימוד, יש אחראים, המורים, ראש הישיבה וכד'. שם הם גם מקבלים ציונים על התנהלותם, ובהתאם לכך הם מתנהגים. מה שאין כן, בבית, בו הם מרגישים את החופש. לכן יש לדבר איתם לא על התפילה או עזרה בבית, אלא על קבלת האחריות.

undefined

הרב אליקים לבנון

אלול תש"ע
2 דק' קריאה
שאלה:
שני בנים לנו, האחד לומד בישיבת הסדר והשני בישיבה תיכונית. אנו מקבלים הרבה שבחים על שניהם ממקומות הלימוד, אבל בבית הם כאילו הופכים לאחרים: לא תמיד קמים לתפילות, לא מוכנים להושיט יד לעזרה בבית וכו'. הכי קשה לנו, מפני שלפעמים, הם תופסים יוזמה, קמים מוקדם, מתפללים, לומדים אחרי התפילה ואח"כ ממש מרימים את הבית. נראה כאילו הכל תלוי במצבי הרוח שלהם.


תשובה:
בכל יום אנו אומרים כמה פעמים את הפסוק: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך, ודברת בם: בשבתך בביתך ובלכתך בדרך...".
חובתנו לקבל עול מלכות שמים עלינו, וגם ללמד את ילדינו, היא בשני מצבי החיים שלנו: בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. הגדרה זו כוללת למעשה את כל חייו של אדם: במצב הקבוע ובמצב משתנה. כאשר אנו "יושבים בבית", זה המצב הקבוע. וכאשר אנו "מהלכים בדרך", זה המצב המשתנה. שני מצבים אלה כוללים הכל, שהרי אין מצב שלישי בו נמצא אדם. ראוי להגדיר לעצמנו, מהו הקבוע ומהו המשתנה. לדוגמא, כאשר אדם יוצא לשירות מילואים, זה מצב משתנה. אבל קצין בקבע שכל חייו מוקדשים לשירות, אצלו החופשה היא המצב המשתנה. גם ילדינו, הלומדים במוסדות פנימייתיים, אולי לא נעים לומר כך להורים, אבל האמת היא שהמצב הקבוע שלהם זה החיים והמגורים עם חבריהם בישיבה. החופשה בבית היא המצב המשתנה. אם נחזור לציווי התורה, להיזהר בקבלת עול מלכות שמים, הן בקבוע והן במשתנה, על איזה רקע בא ציווי התורה? ברור שכאשר אדם פורש מהקביעות, קשה לו יותר לשמור על הסדרים, והוא נוטה להתפרקות ולנטישה של הרגלים קבועים. לכן התורה מחזקת אותנו ודורשת מאיתנו לשמור על הקביעות גם בלכתך בדרך, במצב של שינויים.
ילדיכם החביבים ודאי מרגישים בחופש, בפורקן, ומתוך כך אינם שומרים על סדרים רגילים. אם אתם כהורים תנסו שוב ושוב להעיר אותם בבוקר לתפילה וכד', כל זמן שהם לא יפנימו את הידיעה שגם בחופש יש סדר, השתדלותכם לא תעזור. אדרבא, המצב עלול להדרדר למאבקים ומתחים ביניכם לבינם. לכן, היו חכמים ותפעלו כפי שהשכל מנחה אותנו, ולא ע"פ הרגשות. הדעת נותנת שהם "ילדים גדולים", ובודאי שהרצון הפנימי שלהם הוא להמשיך את העבודה שהם עושים במקומות לימודיהם, אלא שהם אינם נוטלים אחריות על כך. במקום הלימוד, יש אחראים: המורים, ראש הישיבה וכד'. שם הם גם מקבלים ציונים על התנהלותם, ובהתאם לכך הם מתנהגים. מה שאין כן, בבית, בו הם מרגישים את החופש. לכן יש לדבר איתם לא על התפילה או עזרה בבית, אלא על קבלת האחריות. אלא שיסוד זה מושתת על שני מושגים נוספים: בגרות ואמון. אם נתיחס אליהם כמו אל ילדים קטנים, לעולם לא נוכל להעביר אליהם אחריות, שהרי לפי הבנתנו, אין מי שיקח את האחריות. רק אם נבין שהם כבר בוגרים, ויכולים ליטול אחריות על עצמם, נוכל אנו ההורים להעביר אליהם את האחריות. ובנוסף, אנו חייבים לתת בהם אמון שהם יכולים "להרים" את הנושא, לקום בזמן ולהכניס את עצמם לסדר, גם במצב הלא קבוע בו הם נמצאים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il