בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

התבוננות בבריאה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

4 דק' קריאה
תיבת התפילה
בספר הבעל-שם-טוב על התורה ישנה אריכות גדולה בפרשת נח בענייני התפילה. הקדוש ברוך הוא מצווה את נח לעשות תיבה. "בא אתה וכל ביתך אל התיבה" 1 . בחסידות מפרשים מילים לא רק כפשוטם. הפירוש של המילה "תיבה" הוא גם מילה. הכוונה היא שכשאדם מוציא מילה מפיו הוא צריך להוציא אותה בשלמות, שהתיבה תהיה מושלמת. "צֹהר תעשה לתיבה" 2 , יש להאיר את אותיות התפילה שתהיינה זורחות. "תחתיים שניים ושלישיים תעשהָ" 3 - יש להעלות את התיבה ממדרגה למדרגה, וככל שאדם מתבונן יותר במלים ובתוכן העמוק שהוא מוציא מפיו, המילים אכן מאירות ומקבלות תוכן נשמתי פנימי.
"בא אתה וכל ביתך אל התיבה" פירושו - תיכנס אל תוך התפילה ותשקע בה, כפי שאומרים חז"ל שהפסוק "לעבדו בכל-לבבכם ובכל-נפשכם" 4 מדבר על התפילה 5 . יש לעבוד את ה' עם כל הכוחות. פעם ביום-הכיפורים ראה הבעל-שם-טוב שיש קטרוג גדול על ישראל דווקא על אנשים שומרי תורה ומצוות, שהולכים לבית הכנסת להתפלל, אלא שהם נטרדים בדברים אחרים ועל כן מאחרים לתפילה ולא מתייחסים אליה בכבוד. אבל הבעל-שם-טוב תמיד מלמד זכות על ישראל, אז הוא פנה לריבונו של עולם ואמר - נכון שיכול להיות שאדם יתעסק בכל מיני עיסוקים וזה יגרום לו לאיחור, אבל אם אחרי התפילה יבואו אליו ויגידו לו - "תמכור את התפילה שלך, אנחנו רוצים לקנות את הזכויות שנוצרו מהתפילה שלך", אף אחד לא יסכים. זה יקר מכל. זאת אומרת שיש יחס אל התפילה.
הבעל-שם-טוב למד שכך באמת היא הנהגתו של הקדוש ברוך הוא, מהפסוק "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" 6 . כלומר, אתה עושה חסד שאתה משלם לאיש לפי איך שהוא מחשיב את המעשה אחרי שהוא עשה אותו ולא לפי התנהגותו לפני המעשה. לפני כן לפעמים קצת מזלזלים, אבל אחרי כן לא מוותרים עליו. כנראה שהבעל-שם-טוב התכוון לרמוז לתלמידיו בדרך עדינה שצריכים להתכונן גם לפני התפילה, שאם לא כן התפילה נראית בהתאם.

איך מתקשרים לעולם
בהמשך לדברי הבעל-שם-טוב, מופיע בספר "אור המאיר", שכתב אחד מהתלמידים המובהקים של המגיד ממעזריטש, שאדם צריך להתפלל מתוך תחושה של התקשרות אל כל העולם כולו, ומתוך ההתקשרות הזו לבוא אל התפילה. באופן פשוט, הכוונה היא שאדם בא מתוך כל הבריאה כולה ופונה אל הבורא שהוא מעל הכל. זו פגישה מיוחדת במינה, פגישה של אחד מהנבראים עם בורא העולמות. המתפלל כביכול מייצג את כל הבריאה ביחס אל מי שהוא מעל הכל.
מה הכוונה בכך שהאדם צריך להיות מקושר עם כל המציאות כולה? שיתבונן בכל גדולת ה', שהקדוש ברוך הוא ברא את כל הבריות, וכל בריה ובריה היא פלאי פלאים, גם בריות קטנות וגם בריות גדולות. רק הקדוש ברוך הוא יכול לברוא את הנבראים. מתוך ההתרשמות הזו מכל הבריות של הקדוש ברוך הוא בעולמו, מתוך ההתלהבות של ראיית הגדולה האלוקית, צריך האדם לפנות אל ריבונו של עולם. ואז הוא מרומם את המציאות, שהיא זו שגרמה לו להתרוממות הזו, ואם כן היא המציאות מקושרת עם ההתרוממות הזו וממילא נמשך גם אליה שפע אלוקי. ועל כך אמר הקדוש ברוך הוא לנח "ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל" 7 ,כלומר מכל המציאות תיקח לתיבה ומתוך כך יימשך השפע אל הכל. כניסתו של נח אל התיבה היא כניסה לתפילה, לתיבות התפילה, להתרוממות העליונה ביותר.
על הפסוק בסוף קהלת - "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים יְרָא ואת מצוותיו שְׁמור כי זה כל האדם" 8 , דרשו חכמים במסכת שבת 9 - "לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה". רש"י מפרש מלשון צוותא. כלומר, כל מה שיש בעולם נברא כדי לשמש את המטרה הזו, שאדם לא יהיה לבד ומתוך כך יוכל לחיות ולהוציא מהכוח אל הפועל את המגמה שיהיה ירא אלקים. בעל "אור-המאיר" מדייק עוד - מכל דבר בעולם אתה שומע ציווי להיות ירא אלקים. כשאתה רואה את הנבראים, כשאתה רואה מה שהקדוש ברוך הוא עשה בעולם ועומד ומתפעל מהגדולה האלוקית, הרי זה מביא אותך לידי יראת שמים. כלומר, הבריאה הזו מצווה אותך שתהיה ירא שמים. מה אומרת לי הבריאה הזו? היא אומרת לי שיש ריבונו של עולם הגדול, הבורא, המנהיג, שהכל תלוי בו, וזה כמובן מביא את האדם ליראה. זה מה שכתוב "ויעש נח, ככל אשר ציוה אותו אלקים כן עשה" 10 , היינו שהוא למד מכל הבריאה איך לנהוג.
"וירבו המים וישאו את-התיבה ותרם מעל הארץ" 11 . אנחנו כבר יודעים שהתיבה זו התפילה. אז הפירוש הוא שהתיבה מתרוממת על ידי המים, על ידי התורה, על ידי המחשבות וההתכוננות קודם התפילה. התיבה מתרוממת מעל הארץ, מעל הארציות-הגשמיות. כל אלה רמזים לדרך עבודת התפילה.

נפילות של צדיקים
כתוב שנח נכנס אל התיבה מפני מי המבול, כביכול המים דוחפים אותו להיכנס לתיבה, ועל כך מביא רש"י 12 מדברי חכמים שנח היה "מקטני אמנה" 13 , שלא רצה להיכנס לתיבה. איך זה מסתדר? הרי התורה העידה עליו שהיה "איש צדיק, תמים היה בדורותיו" 14 . מסביר זאת ר' לוי יצחק מבארדיטשוב בספרו "קדושת לוי". איך יכול להיות שלצדיקים יש לפעמים נפילות? כיון שצדיקים עוסקים בקירוב רחוקים לאמונה, לאהבת ה', לאהבת התורה והמצוות, וכשצדיק נפגש עם אנשים רחוקים ופועל לקירובם זה יכול גם לגרום לו השפעות לא טובות. שואלים אותו שאלות ומספרים מה עשו, ולפעמים השאלות הם בתחומים מלאים בתאוות גשמיות שמגרים את היצר ויכולים לגרום להרהורים. מוסיף ר' לוי יצחק שזהו פירוש המשנה "חומר בקדש מבתרומה". הפירוש הפשוט הוא שיש חומרא בקודש, שבו צריך לטבול כל כלי בפני עצמו, ואילו בתרומה אפשר לטבול כלי בתוך כלי. אבל יש עוד "פשט". איך יכול להיות "חומר בקודש", חומריות בתוך קודש? איך באה החומריות לצדיק? זה בא "מבתרומה", מכיון שהצדיק עוסק בהרמת רחוקים ונפגש עם כל מיני קלקולים. כך נהיה "חומר בקדש". בתרומה אפשר להטביל כלי בתוך כלי. כלומר, אם אדם נמשך לאיזה דבר בעולם הרי ריבונו של עולם ברא את הדבר הזה והנחמדות שיש באותו דבר היא מריבונו של עולם. אם כן, אדם צריך לעשות קל-וחומר ולומר - אם את הנקודה הנחמדה הזו שנמשכת ממקור עליון אני אוהב ונמשך אליה, הרי ריבונו של עולם כולו נחמד, שהוא כולל את כל הנחמדות והיופי המושך שיש בכל דבר בעולם. אם כן אני צריך להימשך אל הקדוש ברוך הוא בכל כוחותי. אז כשנמצאים במצב של "תרומה", במצב שמרימים, אז הכלי הוא בתוך כלי, אוהבים את הרחוקים והרי בתוכם כביכול נמצא ה', שהוא מקור הכל. לעומת זאת, כשנמצאים במדרגת הקודש מיד רואים בכל כלי שהכל הוא מאת ה'. הלימוד מכך הוא שבעצם מכל דבר בעולם אדם צריך להתעורר לאהבת ה', ליראת ה' או לשניהם יחד, שכן כל המציאות כולה מדברת הופעה אלוקית.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il