בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • לך לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אודט אוריידא בת תורקיה

שיוחה לפרשת לך-לך תשע"א

גדולת אברהם אבינו

אברהם אבינו עולה מדרגה * כיצד מפיצים את האור * תיקון המידות ראשיתו בפה * אברהם איש החסד * שתי המצוות היסודיות * גדלות המצווה ועושה ומי שאינו מצווה * הזכות של דורנו * הקישור המוחלט של ישראל לארצו

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ח' חשוון תשע"א
11 דק' קריאה 46 דק' צפיה
אברהם אבינו עולה מדרגה
קראנו השבת את פרשת לך לך. הפרשה פותחת בפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). בפסוק זה ישנן שתי אמירות: "לך מארצך", ו"אל הארץ אשר אראך". יש לעזוב את חוץ לארץ עם כל חסרונותיה ולעלות לארץ ישראל עם כל מעלותיה. יכולים להיות מצבי ביניים. מקום שאינו ארץ ישראל ולא חוץ לארץ. הנה עבר הירדן מבחינה מסוימת יש לו מעלות של ארץ ישראל והוא אינו חוץ לארץ. בארץ העמים יש טומאה כפולה: טומאת גושה וטומאת אווירה, ובארץ ישראל להפך, לא רק שאין בה טומאה יש בה קדושה וקדושה זו כפולה: קדושת הארץ וקדושת האוויר.
"אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" - גם בראיית הארץ יש מעלה. משה רבנו לא זכה להיכנס לארץ ישראל אך בכל זאת זכה לראות את הארץ. משה עלה להר נבו ומשם התבונן על כל ארץ ישראל וראה את צדדיה, גם את צידה המזרחי שהוא בכלל ארץ ישראל מבחינה מסוימת. ואברהם אבינו לא רק רואה את ארץ ישראל, שאולי גם בראייה יש קנין מסוים, אלא הקב"ה מצווה אותו ציווי נוסף: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (שם יג, יז). ואברהם הולך: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (שם יב, ד) והוא מגיע לארץ ישראל, "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (שם ו-ז). כאשר אברהם היה בחוץ לארץ עדיין לא הובטח לו שהארץ תהיה לזרעו ורק אחר שהוא קיים את הציווי האלוקי ובא לארץ אז נאמר לו: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (שם). ואברהם מתקדם, "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (שם ח).
יש כאן שתי מדרגות, אברהם מגיע לשכם ובונה מזבח לה' הנראה אליו, אך עדיין לא קורא בשם ה', וכאשר הוא מגיע לאזור בית אל הוא בונה מזבח "ויקרא בשם ה'". הזוהר מדגיש כאן עוד עניין. במזבח בבית אל לא נאמר "לה' הנראה אליו". האם זה אומר שכאן לא נראה אליו ה' - עונה הזוהר: לא כן, אלא להפך. מדרגת הראייה היא מדרגה גבוהה אך מוגבלת, המדרגה היותר גבוהה היא "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ) שהיא פנימית וגבוהה מהראייה. וזו המדרגה אליה הגיע אברהם בהגיעו לבית אל, והוא התעלה ומתחיל לקרוא בשם ה'.
לפני שאדם הולך להכריז ולקרוא בשם ה' ולהשפיע על הבריות השפעה של אמונה, הוא צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בצורה שלמה ולעבוד את ה' באמת, ואחר כך יש מקום להפיץ זאת הלאה. אלו שתי המדרגות שהיו אצל אברהם. בתחילה אברהם בא בעצמו לארץ ישראל ונתעלה למדרגת נבואה "לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו", הוא דבק בריבונו של עולם ועובד אותו, ואחרי שהוא קנה מדרגות אלו בעצמו, הוא מגיע לבית אל, בונה מזבח וקורא בשם ה'.
כיצד מפיצים את האור
חכמינו זכרונם לברכה אמרו שכל אדם צריך לומר: "עד מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו כה). יש לאדם להתבונן על גדלות האבות ולשאוף מתי יגיעו מעשיו למעשיהם. הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה מתאר את ההשתלשלות, כיצד החלו לעבוד עבודה זרה. בתחילה בימי אנוש התחילו לשבח את מעשי ה', ידעו שיש בורא עולם וראו את הבריאה היפה, והבינו שאם ה' נתן כבוד לשמש והירח יש להניח שה' רוצה שיכבדו אותם ולכן הם שבחו ופארו ועבדו לכוכבים:
אמרו: הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו. כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך. כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם. (רמב"ם עבודה זרה א, א)
ולאחר מכן נשכחה המטרה והם עבדו את האמצעי. וקמו כל מיני נביאי שקר וחוזים שאמרו שכך ציווה הכוכב זה וכך הכוכב הזה, והתפשטה העבודה זרה בעולם. היו יחידים שהיו עובדי ה' כפי שחז"ל אמרו: חנוך, מתושלח, נח, שם ועבר, אבל שאר העולם היו עובדי עבודה זרה עד שבא אברהם אבינו.
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו? ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים. וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר: "ויקרא שם בשם ה' אל עולם". וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו. וישב יצחק מלמד ומזהיר. ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו. ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם... והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'. (שם ג)
אברהם אבינו פורץ דרך, הולך נגד הזרם. כל העולם עובד עבודה זרה, והוא לא מקבל זאת, הוא מברר לעצמו מהי האמת ופורץ דרך הפוכה מכל העולם. היו יחידים שהאמינו, אך הם לא הקהילו קהילות ולא השפיעו על אחרים. אברהם אבינו לא ויתר ולאחר שהגיע בעצמו להכרה זו הוא נלחם בטעות במסירות נפש, הוא כמעט הומת וברח לחרן.
זה היה אברהם אבינו, כפי שחז"ל אומרים לנו: אברהם העברי - הוא בעבר אחד וכל העולם מעבר אחר (בראשית רבה מב, ח). על זה אמרו חכמים: חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, לפרוץ דרך ולהיות נועז. אדם מכיר באמת ויודע את הדרך הנכונה, לא יבוש מהמלעיגים עליו (שולחן ערוך או"ח א, א), ולא לשמור רק לעצמו את הטוב האמיתי אלא להפיץ את התורה. אברהם היה ראשון ועכשיו ברוך ה' רבים עושים זאת.
אנו עומדים במצב דומה למה שהיה בזמן אברהם אבינו. לאברהם נאמר: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). והדור שלנו גם כן עבר את אותו מעבר, עם ישראל חוזר לארץ ישראל. בדורות האחרונים ישנם שיבושים גדולים מאד באמונה. משברים גדולים מאוד שהתרבו. מיעוט קורא בשם ה', ואנו שייכים לחלק הזה. ותפקידנו ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולקרוא בשם ה', ולהעמיד את האמת ולא להתבייש ולא להיעצר משום מכשול. לעשות זאת בהקרבה גדולה. אך לפני שאדם הולך להרביץ תורה ולהראות את הדרך הנכונה, הוא צריך לבנות את עצמו, לבנות את הכוחות הרוחניים שבו, להיות בעל מידות מתוקנות.
"מעשה אבות סימן לבנים" חז"ל מלמדים אותנו שספר בראשית הוא בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה, בתחילה יש להיות בעלי מידות מתוקנות, ואחר כך ניתן לקנות את התורה. אם אדם ניגש לתורה בלי מידות מתוקנות התורה מתעוותת, הוא מסתכל בתורה בצורה לא נכונה והוא מפרש אותה לפי התכונות שלו ואז הוא משתמש בזה לרעה. לכן אמרו חז"ל שהתורה היא סם תם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה (יומא עב:). "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, ב) - המטר יורד אך הוא יכול לרדת על צמחים ופירות ולגדלם, ויכול לרדת על צמחי סם המוות וגם הם גדלים. לכן צריך קודם כל דרך ארץ ומדות טובות, גם מי שחושב שהוא מתוקן, ככל מה שעולה במעלות התורה המידות צריכות להשתפר - יותר ענוה, יותר לב טוב, יותר דיבור מעודן ונקי.
תיקון המידות ראשיתו בפה
ב"מרכז הרב" הרב צבי יהודה אסף את הרמי"ם והועלתה הצעה ללמוד הלכות לשון הרע, במקום מה שלומדים בישיבות המוסר ספרי מוסר, כיוון שהיסוד הוא הדיבור. היה דיון מתי לקבוע את הזמן לזה. בישיבות המוסר לומדים את לימוד המוסר בחצי השעה האחרונה של הסדר השני, וב"מרכז" בשעה זו היו שיעורים, לכן קבעו שלימוד זה יהיה מרבע לאחת עד אחת ורבע. הפה הוא עיקרו של האדם, בו מתבטא ההבדל בין האדם לבעלי החיים. בו מתגלה החכמה. ואם הדיבור נשמר אז היסוד מתוקן.
אך נראה שיש דרך עמוקה יותר להגיע לזה שלא לדבר דיבור אסור. אנשים לא מדברים דברים רעים על מי שהם אוהבים, אדם לא מדבר לשון הרע על הוריו או חבריו הטובים כיוון שלא רוצה לדבר בגנותם, הוא רוצה שישבחו אותם כיוון שהוא אוהב אותם ורוצה בטובתם. הרב מבריסק היה מעביר ביקורת על הציונות, ושאלוהו פעם מה הוא אומר על הרב בר אילן (מראשי המזרחי ובנו של הנצי"ב) שהיה אח של סבו של הרב מבריסק. והוא ענה שהוא קרוב משפחה שלו ולא מדברים על קרוב. והיה שם אחד שהיה מבאי ביתו של הרב מבריסק והיה מקורב גם לרב קוק, והוא אמר שאצל הרב קוק כל ישראל קרובים שלו ולכן לא יכול לדבר עליהם לשון הרע. איני בא לבקר את הרב מבריסק שחשב שיש להעביר ביקורת. מי שמרגיש שכל ישראל קרוביו הוא אוהב את כולם, וכך התורה אומרת:"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ואם כך אין צורך ללמוד שמירת הלשון כי לא עולה בדעתו לדבר בגנותם של מי שהוא אוהב, ואם הוא יעביר עליהם ביקורת כדי לתקנם - הוא יגיד זאת להם ולא לאחרים.
אברהם איש החסד
אברהם אבינו מדתו מדת החסד. גומל חסדים ומלמד זכות על אחרים, בשונה ממדתו של נח שהיה צדיק ולכן לא העיז לשנות את דבר ה', ה' אמר שיש להביא מבול כי יש רשעים והוא לא העיז לערער על כך, זו מידת הדין המתאימה לצדיק המקבל את גזירת ה'. אך במידת החסד פועלים לפנים ממידת הדין אז מי שיש לו מידה זו הוא יכול לבוא ולפעול גם כלפי שמיא להמשיך את חסדי ה'. הקב"ה מדבר על פי מידת הדין אך אולי ניתן להמשיך חסד על העולם לפנים ממידת הדין. מידה זו היא שהביאה את אברהם אבינו להיות מפיץ תורה כי הוא רוצה להטיב עם הבריות.
שתי המצוות היסודיות
אברהם נצטווה בפרשתנו בשתי מצוות: בתחילת הפרשה נצטווה לעלות לארץ ישראל, ובסוף הפרשה בברית המילה. שתי מצוות אלו יסודיות מאוד. כל התורה מתקיימת בשלמות רק בארץ ישראל כדברי הרמב"ן על פי הספרי, בארץ ישראל ישראל מצווים בכל המצוות ובחוץ לארץ מחויבים בבחינת "הציבי לך ציונים" שיזכרו בחזרתם לארץ איך מקיימים את המצוות. כאשר אברהם אבינו נצטווה לעלות לארץ זו המצווה השורשית שכוללת בתוכה את כל החיים המיוחדים של ארץ ישראל, הוא עדיין לא מחויב בכל המצוות אך במצווה השורשית שבה תלויות כל המצוות הוא מצווה. וברית המילה מבטאת את הסגולה הישראלית. שתי מצוות אלו הן היסודות שבהם תלויים קיום התורה והמצוות. עם ישראל הוא עם סגולה שה' בחר בנו מכל העמים, מתוך כך עם ישראל מצווה לקיים את מצוות ה' הנובעות מהמדרגה המיוחדת הזו, לכן הוא צריך לחיות חיים מיוחדים ולבטא את הסגולה הפנימית שלו על ידי קיום המצוות כאן בארץ ישראל. יוצא שאברהם מצווה בשתי המצוות השורשיות אך עדיין לא מצווה בתרי"ג מצוות.
גדלות המצווה ועושה ומי שאינו מצווה
חז"ל אומרים לנו שאברהם קיים בפועל את תרי"ג מצוות, בבחינת שאינם מצווים ועושים, ואפילו קיים מצוות דרבנן כערוב תבשילין (יומא כח:). ויש לשאול: מה דרגה יותר גבוהה לקיים את המצות כמצווה ועושה או כאינו מצווה ועושה - דנה בזה הגמרא ומגיעה למסקנה שגדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (קידושין לא.). אך עצם הדיון מורה שיש צד של מעלה למי שאינו מצווה. אדם שאינו מצווה ובכל זאת עושה הוא עושה זאת מתוך לבו בהתנדבות, הוא לא פועל מחמת צו שמחייב אותו, וזו מעלה גדולה. אך אם כך חוזרת השאלה מדוע המצווה ועושה גדול יותר - התוספות (שם ד"ה גדול) מסבירים: מפני שמי שמצווה יצרו תוקפו שלא לעשות. כאשר אומרים לאדם לעשות יש לו התנגדות פנימית, הוא מרגיש כפייה, וכאשר לא אומרים לו מה לעשות הוא עושה זאת מבחירה כי הוא גם יכול לא לעשות, ועשייתו אינה מחייבת אותו להמשיך לעשות. דוגמה לכך: הורים אומרים לילדים ללכת לחנות. הם אומרים לא, אל תכפו עלי אני עצמאי, אני רוצה לעשות מה שאני רוצה מה שבא לי... לכן אם אדם עושה מרצונו זה פחות עמוק ופנימי ובחירי מזה שקיבל עליו את הציווי. הראשונים מוסיפים עוד טעם. כאשר אדם מצווה ועושה המצוות מקבלות משמעות אלוקית, דבר ה' מתגלה על ידו, ומקבל את התוכן האלוקי. וכאשר אדם אינו מצווה ועושה זה מעשה אנושי, שבא מטובו של האדם ואינו מגיע לגודל הענין האלוקי כאדם המקיים ציווי ה'.
לאבות הייתה בחינה כפולה: גם של מצווים ועושים וגם שאינם מצווים. אברהם נצטווה בשתי המצוות היסודיות, ארץ ישראל ששם מתקיימות המצוות באופן השלם, וברית המילה שזו החותמת של הסגולה האלוקית. אך הוא לא מצטווה בשאר המצוות שאותם האבות קיימו לפנים משורת הדין בהתנדבות. הרב מסביר שיש שתי מדרגות באינו מצווה ועושה יש מדרגה נמוכה שהיא פחותה מאינו מצווה ויש מדרגה עליונה שבה האדם מתאים עצמו לרצון ה'. הוא מתאים את רצונו עם רצון ה' וזו היתה מדרגת האבות.
הזכות של דורנו
כאשר אדם מקיים מצווה ומבין את עומקה אז המצווה יותר גדולה. אדם המקיים את המצווה מתוך היותו יהודי השייך לעם סגולה, ומבין שסגולה זו נובעת מהנשמה הפנימית שלו, המצווה מקבלת משמעות עמוקה. וכן אם אדם מקיים מצווה בארץ ישראל וזוכר שזה מקום עליון שבה המצווה מתקיימת במלוא שלמותה, אז ערך המצווה מתעלה. אנו זכינו למה שלא זכו הרבה דורות, משה רבנו נצטער על כך שלא יכל לקיים את המצוות בארץ ולא נענה, היו אמוראים וגאונים וראשונים וגדולי הדורות שאנו לומדים את תורתם שלא זכו להיות בארץ ישראל. ואנו שזכינו, אסור שהדבר יהיה קל בעינינו, יש לחיות עובדה זו שדורנו זכה.
יש מדרגות בקשר לארץ ישראל. יש שזוכים לראות את ארץ ישראל ויש שלא זכו בחייהם אך זכו להיקבר בארץ. יעקב אבינו זכה שכל גופו נקבר בארץ ויוסף זכה שעצמותיו קבורים בארץ, ושיא הקשר הוא שאדם נולד וחי בארץ כל החיים ומקיים את מצוותיו של הקב"ה. זו זכות עצומה שאנו צריכים להודות עליה לריבונו של עולם כל יום ויום - ולא לשכוח זאת. אמנם שלמות העבודה תהיה כאשר כל עם ישראל יהיו בארץ ישראל ויבנה בית המקדש אך גם שלב זה שבו אנו נמצאים הוא גדול מאוד.
יש בארץ מדרגת ראייה ומדרגת הקיום, בראשונה אברהם אבינו רואה את הארץ ואחר כך נצטווה לכבוש ולקנות את הארץ בהילוך "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ". יש קדושת הארץ ויש קדושת האוויר. אפשר לזכות במעלה הרוחנית של הארץ ובמעלה המעשית שמתגלה במצוות התלויות בארץ. ולכן אברהם אבינו נצטווה בשני ציווים אלו לזכות בארץ בכל המובנים.
הגמרא אומרת, "שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה". ונשאלת השאלה מה הפירוש, מי שגר בארץ הוא כמי שיש לו אך באמת אין לו, וכן כל הגר בחוץ לארץ הוא כמי שאין לו אך באמת יש לו?! מסביר ה'הפלאה', שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, מדובר על אדם שאינו מאמין אך כיוון שהוא גר בארץ ישראל הוא כמי שיש לו אלוה. וכל הגר בחוץ לארץ אף שהוא מאמין ושומר תורה ומצוות, כיוון שהוא גר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. הדירה בארץ עושה את האדם למאמין אף שהוא לא מצהיר על כך. הקישור לארץ מזהה את האדם עם ענינה, מי שבא לארץ שמהותה "אֶרֶץ אֲשֶׁר... עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים יא, יב), הוא קשור לארץ שיש בה הופעה אלוקית. ומי שגר בחוץ לארץ, ארץ של עובדי עבודה זרה, הוא שייך לשם. שואלים אותו מהיכן אתה, והוא עונה מאמריקה, אז הוא שייך לדרך של אמריקה, אף שהוא יהודי הוא בטל לסביבה, לכן הוא כמי שאין לו אלוה. כמובן שמי שגר בארץ ומאמין זו המדרגה השלמה.
הקישור המוחלט של ישראל לארצו
הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו את ארץ ישראל, ואברהם שואל "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח). כמה פסוקים לפני כן הקב"ה מבטיח לאברהם שיהיה לו בן ועל זה נאמר: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (שם, ו) ולא שואל על כך שאלות, אף שהוא ושרה זקנים. מדוע כאן הוא שואל הרי הקב"ה מקיים הבטחותיו - מסביר המהר"ל שמעלתה של ארץ ישראל כל כך גבוהה ואברהם חושש אולי נאבד זכות זו, אולי במשך הדורות יהיו כאלו שלא ילכו בדרך בשלמות ולא יהיו ראויים לארץ. משיב לו הקב"ה: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל" (שם, ט) מה פשר התשובה הזו - מסביר המהר"ל שהתשובה היא הקרבת קרבנות, הקרבנות מבטאים את הביטחון בזה שעם ישראל ראוי לארץ. הקרבנות באים לכפר על חטאים, וזה מלמד שהחטא אינו עצמותי לאדם מישראל, החטא בישראל הוא חיצוני ואפשר לנקותו על ידי הקרבן. עם ישראל ביסודו קדוש והחטא הוא חיצוני ולכן אפשר לתקנו. כדי לזכות בארץ ישראל צריכים להיות במעלה מיוחדת ולעם ישראל יש מעלה זו, והיא לא אובדת לעולם. אף שעם ישראל היה תקופות ארוכות בחוץ לארץ זה לא נחשב. ומבחינה מהותית עם ישראל שייך לארץ ישראל ולא איבד את זכותו, בפועל היה עיכוב אך לא בשורש.
דברנו על מידות החסד של אברהם אבינו ועל מידות האבות שהם יסוד למצוות, את כל זה אנו צריכים לאמץ ולבנות מידות טובות וכוחות תורניים בריאים בתוכנו, ואחר כך לזכות להפיץ את הדברים וללכת בדרכי האבות בעזרת ה'.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il