מהי ענוה אמיתית?
לאחר מכן הקב"ה מספר לאברהם שהוא הולך להפוך את סדום. "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה... ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד וכו'". "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע", אברהם מלמד זכות על אנשי סדום, הרשעים החוטאים. "ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר". אברהם מכיר את מקומו ובכל אופן אינו יכול להתאפק מללמד זכות, מלנסות להציל את אנשי סדום מעונשם. חכמים לומדים מכאן שאברהם היה עניו גדול מאוד. ויש מקום להתבונן בדברי חכמים אלו בגמרא בחולין דף פ"ט, שמביאם המהר"ל בנתיב הענוה פרק ב' -

כל מלכי העמים שהקב"ה נתן להם גדולה נעשו בעלי גאווה. יש הבדל בין גדולה שהקב"ה נותן לגדולי ישראל ולישראל בכלל לבין גדולה הניתנת לגויים. כשישראל מקבלים גדולה הם יודעים שהם מקבלים גדולה אלוקית, לא גדולה גשמית. אברהם יודע שה' נותן לו את הגדולה הזו וזה גורם לו להיות עניו. זה לא שלו, זו מתנה אלוקית. כל הגדולה שלו אינה שלו כי אם של רבש"ע, ובמה יתגאה? חכמי הגויים חושבים שהגדולה נעשית מכוחם ועל כן מתגאים בה. אין סתירה בין גדולה לענוה. אדרבה, יש קשר ביניהם. כשהגדולה היא גדולה אמיתית, כשאדם מכיר מאין הגדולה, היא ממלאת אותו בענוה. וככל שאדם יותר גדול הוא נעשה יותר עניו. לכך התכוונו חכמים בדבריהם כאן. אברהם אבינו היה גדול בענקים, יסודה של האומה, "הביטו אל צור חוצבתם... אל אברהם אביכם" 1 , והוא אומר על עצמו "ואנכי עפר ואפר", מלא ענוה. משה ואהרון, גדולי ישראל, מנהיגי ישראל, ולאחר מכן דוד המלך - כולם אנשים ענקים, גדולי האומה הישראלית בכל הדורות, והם ענוים. על משה רבנו מעידה התורה "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" 2 ..
הענוה האמיתית איננה שאדם מקטין עצמו וחושב שהוא קטן מכולם, פחות מכולם, שכולם יותר מוצלחים והוא מלא חסרונות. זו אינה ענוה אלא רגשי נחיתות. אם אדם מכיר בערכו הוא אינו בעל גאוה. ענוה אמיתית היא שאדם מבטל את עצמו לחלוטין, לא שהוא קטן. כל עוד הוא בעל גודל מסוים הוא עוד לא עניו. רק כשאדם מבטל עצמו לגמרי עד שאינו שייך כלל לגדלים, אז הוא נעשה גם בלתי מוגבל, הוא יוצא מהגבולות. ענוה היא מידת הפשיטות, מופשטת מכל הגדרה גשמית, מכל מציאות גשמית. העניו מלא כולו באור ה', אין בו שום דבר מעצמו כי אם גודל אלוקי, חסד אלוקי שהקב"ה נתן לו. ככל שנתן לו הקב"ה יותר הוא מלא יותר. במידת ההתבטלות הגמורה אין הבדל בין גודל לקוטן. העניו לא משווה עצמו עם אחרים, אלא מתפשט מהמציאות המוגבלת. הגבולות שייכים למציאות הגשמית המצומצמת. כשיוצאים ממנה אין גדול ואין קטן. זאת הענוה הגמורה. ע"כ אומרים חז"ל שמי שרוצה לעסוק בתורה מוכרח לקנות את מידת הענוה, שכן התורה היא מופשטת בלתי גבולית ואדם הרוצה לעסוק בה צריך להתאים את עצמו למעלתה. לשם כך עליו לצאת מההשוואות, מהצמצום, ולהתרומם למעלה מהגבולות. רק אז אדם יכול ללמוד את התורה שהיא בלתי גבולית.
ע"כ באים חכמים ואומרים על רבש"ע -

הגדולה והענוה באים יחד. הקב"ה הוא אלקי האלקים, אדוני האדונים, שוכן למעלה למעלה, ויורד כביכול מטה מטה אל האנשים הנמצאים במצוקה, בתחתית המדרגה. לומר לנו, שהגדלות והענוה הם ממש עניין אחד. הגדלות האמיתית הבלתי גבולית היא מעל כל הגבולות. הגודל האלוקי הוא בלתי מוגבל וממילא אין מדרגות, הוא נמצא למעלה ולמטה, בכל המדרגות. יתר על כן, יתכן שחז"ל מתכוונים לומר שלא נגביל את הגדלות האלוקית ונאמר שהקב"ה הוא מאוד גבוה ועליון, כי אם כן אנו מדברים על גודל מסוים. לא כן הדבר, אלא הקב"ה כל כך גדול עד שהוא יוצא מהגבולות, מתפשט על כל המציאות. זו הענוה האמיתית.

הענוה גוררת את היראה
אמרו חכמים במדרש 3 -

ע"י החכמה אדם יכול להגיע ליראה. זה לא מוכרח. יש אנשים שיש להם חכמה אך לא הגיעו ליראה, כיון שהיראה היא שיא החכמה. ומכל מקום החכמה היא תנאי ליראה, כי "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" 4 . אי אפשר להגיע למידת היראה ללא החכמה, ללא הכישרון של ההבנה של הגדולה האלוקית. אחרי שמופיעה החכמה בשיאה אפשר להגיע ליראה. והיראה היא העקב לסוליתה של הענוה. הענוה יותר גבוהה מהיראה.
מדוע זה נאמר בלשון הזו? מדוע לא נאמר שראש היראה היא הענוה, כפי שנאמר לגבי החכמה והיראה? משום שהסדר הוא הפוך - החכמה מביאה לידי היראה, ואילו הענוה גוררת את היראה אחריה, שכן מי שהוא עניו מוכרח להיות ירא. אדם המבטל עצמו לחלוטין רואה ממילא את הגדולה האלוקית. מי שהוא בעל גאוה הוא עסוק בעצמו. זוהי משמעות הפסוק - "עקב ענוה יראת ה'". הענוה היא מדרגה עליונה מיוחדת במינה, כביכול השתוות לרבש"ע. היראה היא כלפי רבש"ע, היא לא קיימת אצל רבש"ע, אבל מידת הענוה היא מידה אלוקית, וכשאדם קונה את המידה הזו כביכול יש כאן הידמות לרבש"ע.

כזה היה אברהם אבינו, "ואנכי עפר ואפר". אמנם אומרים חז"ל 5 שגדול מה שנאמר במשה יותר ממה שנאמר באברהם אבינו, שבאברהם אבינו נאמר "ואנכי עפר ואפר", משהו אפסי, ואילו משה ואהרון אומרים "ונחנו מה", אפילו לא זה. הענקיות של משה ואהרון, שעל ידם ניתנת התורה לישראל, מוכרחת להיות מקושרת עם מדרגת הענוה היותר עליונה. דוד המלך, מנהיג ישראל, שכל המלכות נמשכת ממנו, וכן המשיח הוא בן דוד, אומר על עצמו "ואנכי תולעת ולא איש". הרצי"ה היה מדייק על פי דברי הגמרא שנזכרו קודם, שגם כאן גדול מה שנאמר בדוד יותר ממה שנאמר במשה ואהרון, שאמנם תולעת היא מציאות ולא כדברי משה ואהרון "ונחנו מה", אך דוד המלך אומר גם "ולא איש". יש כאן שלילה של מציאות, שלא נאמרה אצל אחרים.

אם כן הענוה מחוברת עם הגדולה. ומי שהוא עניו במדרגה הזו של הפשיטות, שאיננו משווה עצמו בכלל, איננו מתעסק במציאות העצמית שלו כי היא לא קיימת. הוא איננו מחפש איך לתפוס מקום, איך לעשות רושם, שיכירו את ערכו ואת מעלתו, כיון שאין לו ערך ומעלה עצמיים. כאמור, אין הכונה לצמצום ותחושה של שפלות אלא הכרה שהכל מאת ה'. זה נותן לאדם המון כוחות, שכל מה שהוא עושה אינו מכוחו אלא מכוח רבש"ע. זה נותן הרבה ביטחון. ענוה אמיתית מחוברת עם ביטחון, עם עוצמות, עם תחושה של כוחות גדולים. האדם בא בשם האידיאל האלוקי, השליחות האלוקית, התפקידים המוטלים עליו. האדם עוסק בייעוד שלו, במגמה שלו, בתפקיד שלשמו הוא בא לעולם. כשלעצמו הוא לא כלום, אך הוא שליח, עבד של רבש"ע. על כן הוא מלא כוח וגבורה ורק הוא יכול להיות מנהיג גדול כי יש בו גדולת הביטחון ברבש"ע.

בענוה אדם עוזב את ההתעסקות בתפיסת המקום שלו במציאות, אם הוא חשוב או לא, מיוחד או לא מיוחד בתחומים החיצוניים והפנימיים, אם הוא יפה, חזק, עשיר, חכם, בעל מעלות. התחום הזה לא מעניין אותו. ממילא, אם מישהו משפיל אותו זה לא נוגע אליו. "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים" 6 . זה לא מעסיק אותו. הוא מתעסק בייעוד שלו, בשליחות, בתפקיד. כמובן, אדם כזה נעשה מאושר, שכן הוא איננו פגיע. לא מעניין אותו מה אומרים עליו. הוא גם לא מתפעל מהשבחים שאומרים עליו כי הוא יודע שזה לא שלו, כמו אדם שיש לו מפתח לאוצרות שבבנק, שמחזיק הרבה כספים אך ודאי שהם אינם שלו.

קביעות מקום בתפילה
אמרו חכמים 7 -

כלומר, אברהם חוזר אל אותו מקום להתפלל, וקביעות המקום לתפילה מבטאת את זה שהוא חסיד ועניו. כיצד קביעות המקום היא סימן לחסידות וענוה? עונה על כך רבינו יונה, שאמנם בבית הכנסת כל המקומות קדושים ועל כן זה לא כל כך משנה איפה אדם מתפלל, אבל אם אדם מתפלל בבית וקובע מקום לתפילתו – זה אומר שהוא מחשיב את התפילה מאוד מאוד. הוא מתכון, חושב על התפילה, עד כדי כך שהוא חושב אפילו על הפרט השולי הזה, כדי שהתפילה תהיה מושלמת. זה סימן על גודל הכוונה שלו בתפילה, וממילא אלוקי אברהם בעזרו. יש כאלה שהמקום אצלם הוא העיקר, מזה הם לא יזוזו, לעומת הכוונות שלפעמים מדקדקים בהם ולפעמים פחות. אם מישהו תפס להם את המקום הם כבר לא יכולים להתרכז בתפילה. אני אומר, שאם מישהו תפס לאחר את המקום, והוא הלך להתפלל במקום אחר, וויתר בלב שלם על מקומו, תפילתו מתקבלת פי שניים. שכן המקום הוא אמצעי לשלמות התפילה ולא מטרה. הנדיבות ואי הקפדנות מסייעים לתפילה יותר מאשר עניינו של המקום.

המהר"ל מבאר שעניינה של קביעות התפילה היא ביטוי לעוצמה של התפילה 8 . אברהם היה "צור", עמוד שכל האומה נשענת עליו. הקביעות מורה על נצחיות. הרב צבי פסח פרנק מבאר את הדברים באופן מעשי יותר 9 . לאנשים יש רגישויות שונות, לפעמים לא נתנו להם את העלייה שהם ביקשו, או לא נתנו להם לעבור לפני התיבה כשהם רצו, אז הם כועסים והולכים לבית כנסת אחר. כך הם זזים ממקום למקום. קשה להם לשמור על הקביעות. מי שהוא נמצא במקום קבוע זאת אומרת שהוא לא רגיש והוא לא פגיע, לא מחפש את הכבוד והעמדה הפרטית שלו, ולא עוסק בשאלה אם מתייחסים אליו יפה או לא. הרב פרנק ודאי אמר את הדברים מתוך ניסיון, בהיותו רב. על כל פנים באדם כזה שייכת גם מידת החסידות וגם הענוה.

---