על פי ההלכה "בדבר שבממון תנאו קיים", דהיינו ששני צדדים רשאים להסכים ביניהם על תנאים ממוניים כפי בחירתם, בלא שההלכה תגביל אותם. מכאן, שבאופן עקרוני, כל הסכם הקובע את גובה השכר שיקבל העובד יכול להיות תקף מבחינה הלכתית.

עם זאת, ניתן ללמוד ממקורותינו על גובה השכר הראוי להינתן לשכיר. על עבד עברי דורשים חז"ל: "'ויצא מעמך הוא ובניו עמו' - א"ר שמעון: אם הוא נמכר, בניו ובנותיו מי נמכרים? מכאן, שרבו חייב במזונות בניו; כיוצא בדבר אתה אומר: 'אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו' - א"ר שמעון: אם הוא נמכר, אשתו מי נמכרה? מכאן, שרבו חייב במזונות אשתו".

מדין עבר עברי ניתן להקיש לפועֵל, וללמוד שגובה השכר הראוי בפועל הוא כזה שיאפשר קיום בכבוד לפועל ומשפחתו. כך מצאנו גם לגבי שכרם של בעלי תפקידים ציבוריים, שהציבור מחויב לפרנסם באופן שיאפשר קיום ראוי להם ולמשפחתם:

"מגיהי ספרים שבירושלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, דיינין שדנין את הגזלנין בירושלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, וכמה היו נוטלים תשעים מנה בכל שנה ואם לא הספיקו להן מוסיפין להן, אף על פי שלא רצו מוסיפין להן כדי צרכן והם ונשיהם ובניהם ובני ביתן" (ע"פ כתובות ק"ו).

נראה שכל שכיר שהציפיה ממנו שלא יעסוק במלאכה אחרת, או משום שצריך להקדיש את כל זמנו לעבודה אצל מעסיקו (כפי שנדרש מעבד עברי), או משום שעיסוק במלאכה אחרת יגרום לפגיעה במעמדו, זכאי לשכר שיאפשר קיום בכבוד לו ולמשפחתו.

וכך כותב הראשון לציון הרב עוזיאל זצ"ל: "שיעור שכר העבודה העברית... נערכת לפי דרגת רמת החיים של מקום העבודה... וכן אמרו 'כי ימכר לך אחיך העברי' שתנהוג בו באחוה, ובכלל מנהג אחוה הוא לדאוג על חייו של הפועל שיהיו משופרים ומכובדים במדה ידועה".

בשונה מהמקובל כיום, על פי התורה, ראוי שגובה השכר יושפע גם מגודל משפחתו של השכיר, ולא רק מתפקידו ודרגתו. מסתבר שהנהגת מס הכנסה שלילי, הלוקח בחשבון את גודל המשפחה, יש בה בכדי לתרום לכיוון זה.