בית המדרש

  • בבא מציעא - פרק שני
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן שמחה

עתיד ולמפרע ברמב"ם

רבא קיבל למסקנתו את היסוד ש"חלות שם" שנובעת מ"מצוה" – מסוגלת לחול למפרע. הרמב"ם דחה מהלכה סוגיות רבות שבהן רבא עדין לא קיבל את היסוד הזה; כגון קידושי קטנה, ושפחה חרופה, ומסירה לרשות הבעל.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

כסליו תשע"א
5 דק' קריאה
סוגיות מרכזיות:
בבא מציעא כב, א
גיטין מג, א
גיטין נה, א
כתובות מח-מט


בסוגיה בבבא מציעא דף כ"ב ע"א הובאה ברייתא:
"כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל - אין תרומתו תרומה, ואם לאו - תרומתו תרומה. ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו, ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה..."

לפי פשטות הברייתא, בעל השדה לא הסכים מראש לפעולות האיש שקטף וליקט; אך אם הוא הגיע והסכים - הרי שההסכמה חלה למפרע. הדבר סותר את שיטת אביי ב"יאוש שלא מדעת". אולם רבא תירץ את שיטת אביי והסביר שחייבים לומר שהברייתא אינה כפשטותה; ומדובר, שבעל הבית מינה את הקוטף לשליח לתרום עבורו.

הרמב"ם דחה את התרוץ הזה של רבא, והעמיד את הברייתא כפשטותה. במאמר הקודם "הרמב"ם והתורם שלא ברשות" התבאר שהרמב"ם קיבל את שיטת מר זוטרא בהמשך הסוגיה. לשיטה זו יש דין מיוחד ב"חלות שם" שנובעת ממצווה – כמו "תרומה" – שהיא מסוגלת לחול למפרע. לשיטת מר זוטרא, רבא התלבט בשאלה זו. בתחילה הוא לא קיבל את הדין המיוחד הזה והסביר את הברייתא באוקימתא. אולם אח"כ רבא עצמו חזר בו, והכריע כשיטה שיש דין מיוחד כזה.

ההבנה שרבא חידש את היסוד הזה רק בשלב מאוחר; תוכל לבאר מדוע בכמה סוגיות הכריע הרמב"ם, שלא כדברי רבא באותן סוגיות; או שלא כסוגיות שהובאו בסתמא. הסיבה לכך היא מפני שהן היו לפי שיטת רבא הראשונה, אך אח"כ רבא עצמו חזר בו; וכפי שיתבאר לקמן.

שפחה חרופה
היסוד ש"חלות שם" שנובעת ממצווה מסוגלת לחול למפרע, נתון במחלוקת תנאים ואמוראים בסוגיה בגיטין דף מ"ג ע"א:
"אמר רבא : כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - אין קדושיה קדושין . ...הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה, ודרש... אע"פ שאמרו: המקדש חצי אשה אינה מקודשת, אבל חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - קדושיה קדושין; מאי טעמא? התם שייר בקנינו, הכא לא שייר בקנינו. אמר רב ששת: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - אין קידושיה קידושין; ואם לחשך אדם לומר: איזו היא שפחה חרופה? זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי, אלמא בת איתרוסי היא! אמור לו: כלך אצל ר' ישמעאל, שהוא אומר: בשפחה כנענית המאורסה לעבד עברי..."

בסוגיה מובאת מחלוקת אמוראים שבשורשה היא מחלוקת התנאים רבי עקיבא ורבי ישמעאל במשנה בפרק שני בכריתות. מחלוקת זו, היא גם מחלוקת תרגום יונתן ותרגום אונקלוס בויקרא (י"ט, כ').

תרגום אונקלוס ואף הרי"ף בגיטין נוקטים - כדעת רבא בסוגיה בגיטין - וכרבי ישמעאל; שחלות שם שנובעת ממצווה אינה יכולה לחול למפרע. לפיכך, אשה שהיא חציה שפחה שהתקדשה – לא יחול עליה שם קידושין למפרע. אולם תרגום יונתן והרמב"ם נוקטים - כדעת מר זוטרא בשם רבא - וכרבי עקיבא. וכן מבואר ברמב"ם בפרק ד' מהלכות אישות הלכות ט"ז-י"ז. וז"ל שם:
"המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם.
ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקידשה עבד עברי, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין הרי זה ספק קידושין".

כלומר, המצב נחשב תחילת קידושין משום שצפוי שתבוא לידי נישואין; וכאשר נותר רק שלב הנישואין והיא עומדת בפניו, יש להחשיבה כנשואה. אך אפשר לשבש תהליך זה; ולכן אם בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה (קודם שנישאה ממש) הרי זה ספק קידושין לשניהם.

קדושי קטנה
הרמב"ם משווה בין קדושי קטנה לבין קדושי שפחה חרופה, ומשמע שגם קדושי קטנה יחולו למפרע כשתגדיל. הנפק"מ מכך היא, האם הקטנה יכולה לאכול בתרומה דאורייתא.
רש"י והרי"ף נקטו כהבנת הסוגיה ביבמות דפים פ"ט-צ' שקטנה אוכלת רק בתרומה דרבנן, ושאי-אפשר להחיל למפרע את חלות הקידושין. אולם הרמב"ם נקט כפשטות הסוגיה בגיטין דף נ"ה ע"א, שאין לחלק בין תרומה דאורייתא לדרבנן; וקטנה אוכלת גם בדאורייתא; וזו לשון הרמב"ם בהלכות תרומות פרק ח' הלכה י"ב:
"כל אלו כשם שאין מאכילין בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם גזירה שמא יאכילו בשל תורה."

ומבואר מהכלל שבדבריו, שקטנה שאוכלת בתרומה - אוכלת בין בתרומה דרבנן ובין בתרומה דאורייתא. 1
רש"י סבור שהעמדת הסוגיה ביבמות דף צ', שהקטנה אוכלת בתרומה דרבנן היא הכרחית. שהרי קטנה שלא השיאה אביה - יכולה למאן ולצאת בלא גט. רש"י מסיק, שנישואיה אינם נחשבים כלל לנישואין מן התורה; ולכן קטנה זו לא תאכל בתרומה דאורייתא.
אך הרמב"ם סבור שנישואי קטנה הם מצב מיוחד; שאם הגדילה ונשארה נשואה לבעלה הרי שקידושיה חלים למפרע, - מרגע שהיתה התחלה חשובה של נישואין; ואע"פ שהיתה קטנה באותה שעה. אמנם אם הקטנה מיאנה בבעלה, התברר למפרע שלא חלו קידושיה; אולם מדין תורה כל עוד הנשואין אמורים להמשך, הרי שהם נידונים על שם העתיד, ולכן היא מותרת לאכול בתרומה דאורייתא.
מצאנו דין דומה ברמב"ם בהלכות גירושין פרק ח' הלכה א', בענין גט על תנאי; והובאה לשונו לעיל בפרק "מצוה וניחא ליה". ומבואר שם, שאע"פ שיכול הבעל לבטל את הגט, ואינה מגורשת לגמרי אלא כשיתקיים התנאי; אם נישאת לפני כן - דנים על שם העתיד, ולא תצא.

חופה - שיטת הרמב"ם
בשיטת הרמב"ם בפסיקת הדינים המוזכרים בברייתות המובאות בסיום הסוגיה בכתובות דפים מ"ח-מ"ט יש כמה שנויים מן הסוגיה.
זו לשון הסוגיה שם בכתובות דפים מ"ח-מ"ט:
"תנא: מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה - הרי זו בחנק. מנה"מ? א"ר אמי בר חמא, אמר קרא: 'לזנות בית אביה' - פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל. ...
ואימא: היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא! אמר רבא: ההוא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל...
רב פפא, אף אנן נמי תנינא: ... אמר רב נחמן בר יצחק, אף אנן נמי תנינא: הבא על אשת איש, כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין, אף על פי שלא נבעלה - הבא עליה הרי זה בחנק; נכנסה לרשות הבעל בעלמא, שמע מינה."

מפשטות הסוגיה עולה, שלאחר המסירה לרשות הבעל – הנערה נחשבת כבר לנשואה; ולפיכך גם אם הנערה נתארמלה או התגרשה לפני הנישואין ממש, - לא ישתנה דינה.
לכאורה ראוי היה שהרמב"ם יביא נפק"מ אלו. אולם המעיין ברמב"ם בהלכות נדרים פרק י"א הלכה כ"ב ובהלכות איסורי ביאה פרק ג' הלכה ד' יווכח, שהרמב"ם משמיט דינים אלו - אע"פ שהם מפורשים בברייתא ובסוגיה, ורבא מסביר אותם.
הרמב"ם סבור שאם הנערה נתארמלה או נתגרשה - חוזר דינה להיות כאלו לא נמסרה לחופה, ואביה מפר את נדריה, ונידונית בסקילה. - וכדעת ההוא אמינא של הסוגיה! - "ואימא: היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא! ".

הרמב"ם סבור שדין המסירה דומה לדין האישה שנתגרשה על תנאי; שמבואר ברמב"ם בהלכות גירושין פרק ח' הלכה א', שבעתיד משתנה דינה - למפרע. לשיטת הרמב"ם, אע"פ שזו היתה דעת רבא מתחילה; הרי שבסוגיה בב"מ דף כ"ב ע"א גילה מר זוטרא, שבמסקנתו דחה רבא את שיטת רבי ישמעאל וקיבל את שיטת רבי עקיבא.




^ 1.אלא שרש"י פירש בסוגיה שם, שהקטנה אוכלת רק בתרומה דרבנן. ועיין בהבדלים שבין גירסת רש"י לבין גירסתנו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il