בית המדרש

  • מדורים
  • בונים את הקומה הבאה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חנן בן שלומית

גליון 213

גנן של בני-אדם

דווקא במקום שבו מקפידים על אהבה וקבלה, שבו רואים חשיבות עצומה של כל דבר טוב וכל תכונה מעולה ומבינים שמקורה ממקום גבוה אלוקי, דווקא שם חייבת להיות סובלנות ואהבה עצומה.

undefined

הרב שלום מרקוביץ'

תשע"א
3 דק' קריאה
כמי שעוסק בחינוך מזה שנים, לא אחת עולה בי השאלה מהי הדרך הנכונה העולה אל מעלה הר-ציון, בואכה מקום השראת השכינה, מן ההיבט החברתי-חינוכי.
בכל פעם שאני רואה כאבם של אנשים החשים דחויים במערכת חינוך הדוחפת ושואפת לטוב ביותר, ללא ספק, ליבי כואב עמם. בכל פעם שאני רואה את חששותיהם של הורים החוששים שהמוסד החינוכי שבו לומדים ילדיהם, לא יביא את ילדיהם להישגים הלימודיים הגבוהים וייטע בהם את שאיפת המצוינות כראוי, ליבי כואב עמם. בכל פעם שאני רואה את חששותיהם של הורים החוששים ש'תפוחים רקובים', בתוך המוסד החינוכי שבו לומדים ילדיהם יחמיצו את העיסה, ואין זה משנה האם הכוונה לתלמיד או למי מצוות ההוראה, ליבי כואב עמם.
לא פחות מכך כואב לי כשאני רואה שאנשים מתוכנו, רואים באמת ובתמים את שתי הקצוות ומסכימים כמוני עם כולם. שואפים למערכת חינוך איכותית ומצוינת שתרומם את באיה כולם. יחד עם זה חושבים שחשוב להקדיש אמצעים רבים לתמיכה ועזרה בשכבות חלשות מכל מיני בחינות, (לאו דווקא כלכלית, אבל גם), שחשוב לטפחם לקרבם ולקדמם באמת, מה שיכול לעשות רק חינוך, שיוליך לשינוי והתרוממות אמתית.
אני עצמי, תוצר של מערכת חינוך אליטיסטית (שיחד עם זה הדגישה מאוד את החשיבות והצורך של התרומה לחברה וגם את הפן האידיאלי שיש בכך). מרגיש שמערכת זו נטעה בי את השאיפה הברוכה להשתדל ולעלות מעלה-מעלה. זו אותה מערכת שהפכה אותנו לציבור שבניו ובנותיו, מצטיינים ובולטים בתחומים רבים. באקדמיה, בצבא, ברפואה, במחקר, בתרבות (שימו לב לסופרים הצעירים, מהפכה של ממש), בהתיישבות, ובתחומים רבים נוספים כשמעל לכל בתורה ובגידול תלמידי חכמים.
אני שואל את עצמי, מהו המחיר שאנו משלמים על כך. האם התסיסה הברוכה והמפרה הזו, כשהיא עוברת את גבולה אינה גורמת גם לנזקים? האם הציבור הנפלא הזה שמצוי בכל מקום ותורם אולי יותר מכל ציבור אחר, ובוודאי לא פחות, למדינת ישראל שהיא יסוד כיסא ה' בעולם, להתפתחותה ולשגשוגה לקראת הגאולה השלמה, מעורר לעיתים אנטגוניזם, שכנגדו באים הדיונים האין סופיים על "להתנחל בלבבות"? (בכל פעם שאני שומע על דיונים כאלו אני שואל את עצמי - מה עוד לא עשינו?) איני מאמין שאני היחידי שער לבעיות האין סופיות של השלום הפנימי בינינו? מה עם הכאבים שאנו מכאיבים? האם רמה מדהימה של ביקורתיות שלא אחת אוכלת כל חלקה טובה (ולא תמיד פועלת לטובה), קשורה לעניין? בעיניי לא אחת נראים הדברים כשני פנים של עניין אחד.
אז מהו החזון שלי? אני חולם על מערכת חינוך שתצטיין בדרך יכולתה להתאים עצמה לצרכי התלמידים הבאים בשעריה, לקבלם בכל המובנים, להכילם, ובעיקר שתלמד מדרכי הקב"ה - לשמוע "אל קול הנער באשר הוא שם". כשמכילים באמת ומתמקצעים בחינוך יחד עם שאיפה לטוב ולנעלה, מוצאים את הדרך לרומם ולעשות כל אחד טוב וישר וגם מפותח כישורים על פי דרכו הוא.
אין אדם בעולם שאין בו שבר. מאידך גיסא - אין שלם יותר מלב שבור. הכישלון בכל תחום הוא רע אך הוא גם הזדמנות לבניין שלם יותר - "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים". להצמיח אנשים, להיות גנן של בני אדם, זוהי חכמה מיוחדת במינה. נכון שלעיתים יש להגביל, נכון שלעיתים יש לקבוע גבולות. גם אז, כשמדובר באנשים יש לחשוב על אלטרנטיבות ראויות שחייבות לצמוח ואולי כבר מתחילות לצמוח. דווקא במקום שבו מקפידים על אהבה וקבלה, שבו רואים חשיבות עצומה של כל דבר טוב וכל תכונה מעולה ומבינים שמקורה ממקום גבוה אלוקי, דווקא שם חייבת להיות סובלנות ואהבה עצומה, אהבה כזו שיש בכוחה לכסות על כל השאלות ששאלנו. שתוכל להכיל את כולם באמת ולבטל את החששות.
בעיני זהו האתגר של מערכת החינוך שלנו - להצמיח את אותם מחנכים ומחנכות, תלמידי חכמים אמתיים שיוכלו מתוך מקצועיות אמתית והבנה פנימית בנפש האדם יחד עם הרישום הפנימי האמיתי של התורה בנפשם, לגדל בגנם מגוון רחב של צמחים נהדרים. אדרבה המגוון והפגישה עם המגוון מצמיחים טוב ופועלים ישועות בנפש הצעירה המחפשת את ביטויה ותעודתה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il