בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • גלות וגאולה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל רשלין בת אלגרה

יציאת מצרים ואנחנו

undefined

הרב דב בערל וויין

תשע"א
4 דק' קריאה
פרשיות התורה שאנחנו קוראים בהן בשבועות אלו עוסקים בסיפור הידוע, ובכל זאת תמיד מלא תובנות, על השעבוד של בני ישראל והיציאה ממצרים העתיקה. המסורת היהודית מלמדת אותנו שהסיפורים שמופיעים בתורה אינם אמורים להיקרא כתיאור של אירועי העבר בלבד. הם עומדים כציוני דרך וסימנים לסיפורו של העם היהודי בכל הדורות ובכל הזמנים.
במובן זה סיפורם של בני ישראל במצרים תמיד זכה לפרשנות אינטלקטואלית מקיפה והניב ביאורים עשירים בתובנות. חכמי ורבני ישראל חיפשו סימנים מיוחדים שזרועים בכל סיפור שמופיע בתורה, סימנים שישפכו אור על אירועים שהתרחשו בשלבים מאוחרים יותר בסיפורו של העם היהודי, בייחוד בכל הנוגע לגלות הארוכה והקשה אחרי חורבן בית המקדש השני.
הגישה הזאת כלפי הסיפור התנ"כי אפשרה להפיח בו חיים ולהשתמש בו כמדריך רלוונטי לאירועים בהווה ולא להשאיר אותו כתיעוד של עובדות ולעתים אף משמימות מהעבר. אין גבול לעל-זמניות ולרלוונטיות של התורה. תפקידו כל יהודי למצוא את המסרים המסוימים שמדברים על תקופתו ומקומו, באופן כללי ובאופן פרטי. לזה התכוונו חכמי המשנה כשקבעו את כלל היסוד של היהדות שלימוד תורה מקבל עדיפות על פני כל היעדים האחרים בעולם היהודי, מפני שלימוד התורה לעומקה הוא עדיין מורה הדרך של היהודים בכל הדורות ובכל הנסיבות.
מה היו המניעים שדחפו את פרעה ואת מצרים לרדוף את בני ישראל? התורה נותנת לנו תשובה חלקית בעניין זה. תחילה, יוסף הלך לעולמו. כל זמן שיוסף היה חי, היתה תחושת הערכה ואפילו הערצה כלפי האיש שהציל את מצרים מהאסון של הרעב הגדול וביסס את מעמדה כמעצמה בתקופה זו. אך לא רק יוסף מת. גם כל הדור שלו, בני ישראל וגם המצרים, חלפו מן העולם.
בדורות שבאו אחר-כך איש לא זכר את יוסף, איש לא זכר את הרעב, כפי שבימינו אנשים כבר לא זוכרים את השפל הכלכלי הגדול או אפילו את מוראות מלחמת העולם השנייה. הרבה תלמידים ישראלים אינם יודעים דבר וחצי דבר על ההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל, ולכן יש להם ספקות בשאלת הזכות הלגיטימית שיש לנו על ארץ-ישראל. עכשיו הכול רק עובדות יבשות בספרי ההיסטוריה. לכן היה כמעט טבעי שיקום פרעה "אשר לא ידע את יוסף". הוא לא הבין איך בני ישראל הגיעו למצרים, איזו תועלת הביאו ומה נוכחותם בארץ מסמלת במונחים היסטוריים ורוחניים.
השליטים החדשים תמיד עולים לשלטון עם פיתרונות "חדשים" משלהם שנועדו להתמודד עם בעיות עתיקות יומין של הקיום האנושי ושל החיים החברתיים והלאומיים. כשהפיתרונות שלהם נכשלים וכל התיאוריות הגדולות מתגלות כחסרות כל תועלת לנוכח המציאות הקשה בתחומי החברה וממשל, אך טבעי שיחפשו שעיר לעזאזל שאותו יאשימו בכישלון. הזר, היהודי, תמיד היה שעיר לעזאזל נוח. השליטים החדשים של המאה הקודמת, סטלין והיטלר, ניצלו את התופעה הזאת עד תום. העולם המוסלמי היום מסביר את כל תחלואיו ומגרעותיו בקיומם של היהודים ושל מדינת ישראל. במובן זה, חלקים רבים בסיפור יציאת מצרים חוזרים על עצמם גם בחיינו היום.
בתורה מסופר שבני ישראל רבו מאוד, שהפכו מיעוט גדול, נראה לעין ומובחן משאר האנשים, מיעוט שחי בתוך מצרים. אנשים ומדינות שונאים זרים מטבעם. הם מתקשים לסבול את המיעוט שחי בקרבם ולא מקבלים אותו יפה. כך גם רוב ארצות אירופה והעולם. היו יותר מדי יהודים לטעמם של המצרים - "ותמלא הארץ אותם". הם כבר לא גרו בגטו שלהם בארץ גושן אלא הגיעו לכל מקום במצרים. לכל מקום שאדם הלך הוא ראה יהודי. כשהיטלר גר בווינה הוא קבל על כך שכל הזמן ראה יהודים ברחובות העיר. הסיפור העגום הזה חזר על עצמו כמעט בכל ארץ שהיהודים התיישבו בה בגלות. רבים מבני ישראל בחברה המצרית ניסו להימלט מהרדיפות של מצרים באמצעות התבוללות בחברה המצרית הכללית. אך פרעה, כמו היטלר והמוסלמים, הפך את הבעיה לעניין גזעי, לכתם שאי אפשר למחוק אפילו אחרי ארבעה דורות של התבוללות.
המדרש מספר שרוב האנשים האלה מתו במצרים ולא יצאו ממנה עם שאר בני ישראל. דומני שיש פה אזהרה גם לימינו.

משה ניצב בפני משבר אמונה בתחילת פרשת השבוע. לכאורה הוא לא הצליח להשיג שום התקדמות ולא עשה שום רושם על פרעה במצרים. המצב של בני ישראל המשועבדים שם החמיר במידה ניכרת, ומנהיגי העם מאשימים בכך את משה. נראה, אם כך שמשה נכשל עם פרעה ונכשל גם עם בני ישראל. לכן אין פלא שמשה מתלונן בפני הקב"ה על השליחות שהוטלה עליו בעל כורחו ומבקש שוב פטור. ועל אף שהתורה אינה אומרת זאת במילים מפורשות, ברור שמשה גם מאוכזב, כביכול, מהקב"ה. הקב"ה שולח אותו שוב, בסבלנות, לבצע את המשימה ומבטיח לו שהכול יסתדר בסוף בשבילו ובשביל עמו. בסוף הפרשה אנחנו מוצאים את משה מלא כוח וביטחון ומעביר את מסר הגאולה לפרעה ולבני ישראל. משבר האמונה חלף איכשהו, על אף שאין בתורה התייחסות לחששות שמשה הביע קודם לכן. הקב"ה רק חוזר על המסר שמשה כבר שמע ממנו כמה וכמה פעמים. עם זאת, משה מתמלא חיוניות כשהוא שומע שוב את הבטחת הקב"ה לגאול את ישראל מעבדות מצרים. נדיר שהבטחות שחוזרות על עצמן מעוררות השראה. אז מה הוליד את שינוי הגישה במחשבותיו ובמעשיו של משהו? מה עורר בו את האופטימיות החדשה שמצא ואת התעוזה בדיבור ובמעשה?

לא פעם עלה בדעתי שדווקא משבר האמונה שמשה חווה היה הגורם המרכזי לעמידתו האיתנה ולאמונתו העזה בשליחותו אחר-כך. רק אדם שחווה ספקות יכול באמת ובתמים להאמין. הקב"ה יצר עולם שמעמיד את אמונתנו בו במבחן בכל יום ויום. החיים מכניסים בנו ספקות באופן אוטומטי. רק כשאנחנו מתמודדים עם הספקות הרבים שמתעוררים בנו, עם חוסר ההגינות שאנחנו רואים בחיים ועם חוסר ההיגיון וחוסר הרציונאליות שיש בהם, אנחנו יכולים לעלות למישור של אמונה ועוצמה רוחנית. רק הספקן יכול להיות מאמין איתן. דווקא משבר האמונה של משה מחשל ומחזק את אמונתו בשליחותו כמושיע של עם ישראל מעבדות מצרים. "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" אמרו חז"ל. הקב"ה אינו מגיב על הקובלנות של משה באופן ישיר. הוא לא מסביר למשה מדוע תהליך הגאולה קיבל תפנית כל כך קשה ושלילית. הקב"ה לא מתרץ תירוצים למה שהתרחש. הוא רק אומר למשה להתמיד ומודיע לו שהגאולה בוא תבוא בסופו של דבר. משה צריך להתגבר על משבר האמונה שלו בכוחות עצמו. אולי זה הלקח החשוב ביותר שאפשר ללמוד מפרשת השבוע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il