ספר בראשית מסתיים השבוע בנימה חיובית לכאורה: משפחת יעקב מאוחדת, גדולה יותר, חיה בסביבה מצרית ידידותית, לכאורה, ונהנית מההגנה שמספקים לה השפעתה הפוליטית ועושרה ההולך וגדל.
17 השנים האחרונות בחייו של יעקב הן השלוות ביותר בקיומו. הוא לומד תורה עם צאצאיו, והקב"ה אינו מרשה לו, כביכול, לראות באמת את האסון שצפוי לבניו ולמשפחתו בשנים הבאות. בנבכי המוח של כולם נמצא החיזיון המבהיל שנגלה לאברהם, הנבואה שילדיו ישועבדו ויעונו, אך נראה שהנבואה הזאת עוד לא מעיקה על מחשבותיהם ומעשיהם של בני יעקב ומשפחתו שחיים במצרים.
בני אדם נוהגים, מטבעם, לדחות מעשים שמבוססים על סימנים מטרידים או תחזיות קודרות. לכן הקשיים הקרובים שיופיעו בספר שמות עדיין לא צצים או נראים בסיומו של ספר בראשית. נראה שהתורה עצמה מבקשת להתעכב על החלק הטוב של סיפור בני ישראל במצרים לפני שהיא ממשיכה לפרט את זוועות השעבוד והרדיפות שכבר אורבים להם מעבר לפינה. מדוע? מדוע התורה אינה ישירה יותר בשלב המוקדם של החלק המצרי בסיפורם של בני ישראל? שאלה מתמיהה אף יותר היא השאלה מדוע לא האיץ הקב"ה את התהליך, כביכול, והתחיל את השעבוד מוקדם יותר כדי שגם הגאולה תבוא מוקדם יותר? מה 130 שנות העיכוב אמורות להשיג?
הדפוס שנקבע כאן נמשך לכל אורך ההיסטוריה של העם היהודי. הסיפור שלנו תמיד מתרחש בגלים ולא בתנועות חדות. הצרות שנופלות עלינו אולי נראות לנו פתאומיות ולא צפויות, אך במבט ארוך הטווח שההיסטוריה מספקת לנו, הן נראות בלתי נמנעות והדרגתיות. הקב"ה מספק לנו, כביכול, הפוגה בין אסונות. 130 השנים הטובות במצרים אפשרו לבני ישראל לשרוד את 80 שנות השעבוד והרדיפות.
יהדות ספרד נהנתה מ"תור זהב" שנמשך מאות שנים, לפני 300 שנות הדעיכה לעבר הגירוש והמרת הדת הכפויה.
יהודי פולין נהנו ממאות שנים של אוטונומיה, הגנה וחסד מצד השלטון לפני שהחלה דעיכה שנמשכה 300 שנה והסתיימה בחורבן אכזרי של יהדות פולין.
האנטישמיות של המאות ה-18 וה-19 הניחה את היסודות לשואה הרצחנית, כמובן. למרות זאת, יהודי מערב אירופה ומרכזה נהנו מזכויות אזרח ומהצלחה חברתית וכלכלית גדולה.
גם בתהפוכות הבלתי פוסקות של תקופת בית ראשון, מסופר לנו בתנ"ך על שנים של שלום ושגשוג, על תקופות - 40 שנה, 80 שנה - של יציבות צבאית ומדינית.
שום דבר לא נמשך לנצח, אך ההיסטוריה של היהודים כעם עוזרת לנו להבין שרצון האל ייעשה אמנם, אך גם שתקופות ההפוגה שאנחנו מקבלים חיוניות לקיומנו ולהתפתחות שלנו כעם.
לא אתיימר לנתח את המצב הנוכחי שלנו או לקבוע באיזה גל היסטורי אנחנו נמצאים כעת, אך יהיה זה מה שיהיה, ראוי שנשתדל למצות אותו למען ההווה והעתיד.