איש לא יופתע לשמוע שהתורה והיהדות באופן כללי נותנות ערך לחיי אדם יותר מכל דבר אחר, לכאורה. נדירים המקרים בסיפור היהודי ובהלכה שבהם חיי אדם אינם ערך מרכזי שמנצח כל ערך אחר. סיפור העקידה, הסיפור שבו אברהם עומד להעלות את בנו יצחק כעולה לקב"ה וברגע האחרון הדבר נמנע ממנו משמים, הוא דוגמה לרעיון קדושת החיים. הרעיון הזה נאצל אמנם, אך לא פעם הוא נדחק הצידה לנוכח נסיבות בעייתיות או מציאות קשה.
הדוגמה הטובה והרעה ביותר לבעיה הזאת היא התנהגות בזמן מלחמה. אין מלחמה שבה לא הורגים בני אדם, והתורה, בסיפור שהיא מספרת ובערכים שהיא מציגה, בלי ספק מכירה בכך שמלחמה היא מציאות לפעמים גם כורח. דוגמה נוספת היא הוויכוח שמתקיים היום במערב בעניין מימון המחקר בתאי גזע. שם עולה הדילמה מוסרית אם מותר להרוג עוברי אדם לצורך מחקר שעשוי להציל אנשים אחרים ממחלות גנטיות ואחרות.
אפילו בתורה עצמה יוצא אברהם, האיש הצדיק ומכניס האורחים, למלחמה כדי להציל את אחיינו לוט. ברור, אם כך, שערך קדושת החיים, על אף חשיבותו הרבה ביהדות, איננו ערך מוחלט. לכן כל דור, כל עם, כל חברה ואפילו כל אדם צריכים בשלב כזה או אחר בחיים להתמודד עם השאלה המוסרית הגדולה: מתי מוצדק להרוג בני אדם?
ההלכה מדריכה אותנו בנושא הזה ומתירה לנו להרוג לצורך הגנה עצמית, בפעולות מנע ואפילו הוצאה להורג של פושעים שמאיימים על קיום החברה. גם בהיסטוריה היהודית אנחנו מוצאים תובנות בעניין זה ומוצאים שרבנים התירו, למשל, התאבדות במקרים של המרת דת כפויה או חיי חרפה. בגלל הגמישות הזאת במה שנראה במבט ראשון ערך מוחלט כמעט, עולות לא פעם שאלות קשות ומתעורר צורך להתמודד עם מקרים קורעי לב.
השאלה של מה שמכונה "המתת חסד", למשל, נמצאת על סדר היום של השו"ת הרבניים בימינו, על אף שביסודו של דבר היהדות אוסרת "המתת חסד". היהדות מתנגדת גם להפלות, אבל רבנים ופוסקים חשובים התירו הפלות במקרים יוצאים מן הכלל. הכללים והקווים המנחים ברורים, אבל במקרים מסוימים הדברים חדים פחות ואפורים יותר.
אולי מסיבה זו המדרש מספר שאברהם התלבט בעניין העקידה גם אחרי שמלאך האלקים אמר לו לא להקריב את יצחק. המבחן האולטימטיבי של האדם טמון ביכולתו להתאים את התנהגותו לרצון האלקים. זה הערך היחיד ביהדות שהוא מוחלט באמת, שאין בו יוצאים מן הכלל ואין ממנו חריגות.
אברהם מקבל שכר על נכונותו להקריב את בנו ומקבל שכר גם על כך שלא המשיך בעקידה כשנצטווה להפסיק. המכנה המשותף בהתנהגות הסותרת, לכאורה, של אברהם היא הנכונות המתמדת שלו לקבל את רצון האלקים ולהתנהג בהתאם. הגישה הזאת הפכה לבסיס של כל פסיקה הלכתית ולכל ההתנהגות היהודית בכל הדורות - המאמץ הבלתי פוסק להבין מה הוא רצון האלקי ולמלא אותו. זאת המורשת שהשאיר לנו אברהם אבינו.