כך כותב מרן הרב זצ"ל בביאורו למשנה הפותחת את פרקי אבות.
המחשבה הרגילה היא שהאדם נמדד בחכמתו, בכושר היצירה שבו ובחידושים שהוא מחדש על פני האדמה. בתרבות של ימינו השתיקה, השמיעה וההקשבה מתפרשות כחידלון, כמי שאין לו עצמיות משלו.

משה לא היה פרשן של התורה ולא חדשן ויוצר במובן הזה. משה "בסך הכל" קיבל את התורה והעביר אותה הלאה. בתורה ובחז"ל מספרים לנו מספר פעמים שמשה נשאל על הלכות התורה ולא ידע להשיב. הוא חזר לנותן התורה כדי לקבל אישור לדברי אחרים כמו פנחס, בנות צלפחד ועוד.
אבל רק משה נמצא ראוי לקבל את התורה. מדוע? כי הוא ידע לקבל דברים כמו שהם. בדרך כלל אדם השומע דברים מאחר קולט אותם דרך הכלים המוגבלים והמצומצמים שלו. הוא מפרש את מה שהוא שומע על פי נטיות לבו והבנת שכלו. אלא, שכל אדם באשר הוא אדם יש בו מוגבלויות. יהיה החכם ביותר, יהיה החזק ביותר, הכל בעירבון מוגבל לכוחות האנושיים.
כדי לקבל ולהבין באמת מה מתכוון האומר לומר, צריך להשתחרר מהמוגבלות הפרטית. צריך להיות בעל יכולת להתמזג עם האומר. כדי לקבל תורת אלקים כמו שהיא, צריך להתעלות מעל העולם החומרי ולהתמזג במובן מה עם האלוקות. משה היה "איש האלקים". הוא היה בעל ענווה כזה, שביטל כל רצון פרטי וכל הבנה הנובעת מהכוחות האנושיים בפני דבר ה'.
בנבואת משה "לא נתערבבה כל-דהו ממחשך הגבלה אנושית ויצורית, כי אם כולה דבר ה' " (שם).

"אי אפשר להשיג השגה ברורה כי אם על ידי ענווה" (מידות הראיה). נקודת המבט האנושית היא מעורפלת ונמוכה. כמה יכול האדם לחשוב ולהשיג? כמה יכול השכל האנושי לדעת דברים בוודאות?
אין בהירות אמיתית ללא ענווה, ללא התבטלות בפני הבורא, התבטלות שכולה התעלות והתרוממות האדם למדרגה עליונה המדלגת מעל לקומה האנושית הנמוכה.
היכולת לקבל את התורה כפי שהיא ולקרוא נכון את המציאות, היא רק אם אתה מסוגל לכוון את העין האנושית לעין האלקית.
אחרי שאדם קונה את מידת ההקשבה - יש ערך ומקום לחידושים האישיים שלו. "על ידי ההרגל הטוב, של הקשבת קול ה' בכל דבר, מתגלה אליו קול ה' גם בשכל, ואז דווקא בשכל ימצא את ההתגלות האלקית האמיתית. וכל מה שיוסיף חקירה והתפלספות יוסיף קדושת אמונה ודבקות, והערת רוח הקודש" (אורות הקודש חלק א' עמ' רסח).

מכאן נבין את דברי חז"ל "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אין כוונת חז"ל לענין טכני בלבד, בו מי שאומר דבר מה מקדים ומכריז כי הדברים נאמרו על ידי פלוני אלמוני, אלא כוונתם לומר כי מי שמגיע למדרגה כזו, בה הוא יכול לקבל את דברי האומר כפי שהם ולהעבירם בדיוק כפי כוונת האומר - הוא במדרגת משה רבנו. מדרגה בה הוא מזיז הצידה את אישיותו הפרטית ומסוגל להיות בבחינת "מקבל".
כל זה נלמד מאסתר המלכה: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". אסתר היתה במדרגת מקבל. היא קיבלה את הגזירה האלקית ומילאה שליחות למען עם ישראל, מתוך ביטול מוחלט של אישיותה הפרטית ורצונותיה כבת ישראל. המוכנות להינשא למלך אחשוורוש ולגשת אליו תוך כדי סיכון חייה מלמדת על מידת הענווה וההקשבה שהיתה באסתר. כך מסביר המהר"ל: "ומה שאמר שהיתה אסתר בינונית כמו ההדס שהוא בינוני, לא גדול ולא קטן, כי ה' נתן חן אל אסתר, לכך היתה בינונית, כי הדבר שהוא במיצוע הוא יפה אל הכל ... כי הבינוני שייך אל הכל " (אור חדש עמ' קיג). היכולת להיות יפה אל הכל ושייך אל הכל, תלויה במידת יכולת ההתבטלות של האדם מגשמיותו ופרטיותו.

הגאולה היא השתחררות מכבלי החומר והפרטיות, זמן בו אנו מתחברים לקול ה' שבכל דבר ודבר. בכדי להיות ראויים לתקופה זו ואף לזכות להיות שותפים בהבאת הגאולה, יש לקנות את מידת הקבלה - היא מידת הענווה. מידה המאפשרת לנו להיות שייכים אל הכל ולא להצטמצם ולהיות מוגבלים ושייכים רק לחלק מהמציאות האלקית.
נתאמץ נא להתחבר למידת משה ואסתר ולזכות ליום בו ה' אחד ושמו אחד.