יסוד האמונה הוא ההכרה שעם ישראל הוא עם מיוחד, עם שריבונו של עולם בחר בו; "אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). זה יסוד האמונה; ההכרה שעם ישראל הוא עם מיוחד. אמרנו אתמול בהבדלה: "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה". יש הבדל, יש מדרגות בעולם, ועם ישראל הוא מדרגה מיוחדת. הרב זצ"ל אומר בספר אורות (אורות התחיה ח) שאם אנחנו שוכחים את הידיעה שאנחנו בבחינת 'אתה בחרתנו מכל העמים' אנחנו שוכחים את עצמנו, אנחנו לא מכירים את עצמנו.
אנחנו עם ישראל, אנחנו נבחרנו על ידי ריבונו של עולם להיות נושאים את שם ד' בעולם ולהיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) המקרבת את כל העולם כולו לריבונו של עולם, לעבודתו יתברך.
היסוד הזה הוא, בעצם, יסוד הויכוח במדינת ישראל. האם מדינת ישראל צריכה להיות המדינה של העם היהודי, המיוחדת לעם היהודי, מדינה שנושאת את שם ד', או מדינת כל אזרחיה שמטשטשת את הייחוד של עם ישראל, מבטלת את המעלה המיוחדת שלו והופכת אותו להיות עם ככל העמים. זה שורש הויכוח היום במדינת ישראל.
אנחנו לא מבטלים שום עם ולשון. להפך, המעלה של עם ישראל היא מעלה של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", כמו הכהונה בישראל כך ישראל בעמים. זהו בעצם תפקיד של שירות; לרומם את כל העולם כולו. כמו שהכוזרי אומר (ב לו) שעם ישראל הוא בחינת לב שבאומות. עם ישראל הוא עם מיוחד, עם ישראל הוא עם ד'. כל בוקר אנחנו אומרים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". בכל חג אנחנו שרים: "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך... ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת." זו היא נקודת היסוד והיא כמובן גם מתבטאת בהלכותיה של תורה. כשם שיש לישראל חובות המיחדות אותו מכל עם ולשון, כך יש לו גם זכויות המיחדות אותו מכל עם ולשון. מוסר המלחמה של התורה הוא המוסר האמיתי, ולא קוד אתי שמשתנה חדשים לבקרים לפי השקפתו של המחבר.
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, ששלשום ביום שישי היה יום הזיכרון שלו, לימד אותנו שכבוד תלמידי חכמים זה כבודה של תורה. תלמיד חכם אמיתי - זה תורה. עד כדי כך שחז"ל אומרים שתלמיד חכם שמחל על כבודו - כבודו מחול (קידושין לב.). זאת אומרת שהתורה והוא נעשים דבר אחד, המכבד תלמיד חכם - מכבד את התורה וכן להפך. על כן אנחנו באנו לכאן, לכבודו של מורנו הגאון הרב דוב ליאור (ולא נרבה כעת בשבחיו), שעומד עכשיו בחזית השמירה על כבודה של תורה. הוא לא מוכן לוותר על השמעת דעתו - דעת תורה - כפי שהוא מבין אותה, ועל זה נאמר "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א, יז), לא לפחד! התורה צוותה אותנו לפסוק הלכה ולהורות כמו שאנו מבינים את התורה ולא אחרת בשום פנים ואופן, ואיש לא יכפה ולא יוכל לכפות את תלמידי החכמים לשנות את דעתם מפני לחצים ציבוריים או מפני סיבות אחרות. כל הדורות ישראל מסרו את נפשם על קיומה של התורה. יכולות להיות מחלוקות בתורה אבל כל אחד זכאי לקבוע את דעתו ולהשמיע אותה בקול ברור, בקול נחרץ.
אינני נכנס כאן בפרטי הלכה האם חייב לומר את דעתו עד כדי מסירות נפש או לא - יש על זה דיון של הרב בתשובות (משפט כהן סי' קמג) אבל בודאי שצריך לעמוד על דעתו וחס וחלילה לא להשמיע אחרת מדעתה של תורה בשום פנים ואופן. ועל כן כולנו התאספנו כאן, במגמה הזאת. אנחנו מייצגים כאן הרבה אנשים - הרבה ישיבות והרבה תלמידי חכמים - שלא באו לכאן. יש כאן רק נציגות של קבוצות ממקומות שונים שבעצם מייצגת תלמידי חכמים רבים מאוד ובני ישיבות רבים מאוד שכולם קוראים ותובעים לאפשר לתלמידי חכמים להביע את דעת התורה בלי לחשוש מפני חקירות ובלי סתימת פיות. את ההלכה לא קובעים בבתי המשפט לא עיתונאים מפורסמים ולא שדרנים מפולפלים. כל הדורות תלמידי חכמים אמרו את דעתם בלי מורא ופחד וכך גם ננהג בדור הזה.
כל ההתמודדויות הללו, גם זו של עכשיו אינן מחלישות את בטחוננו שתהליך הגאולה הולך ומתקדם, שעם ישראל הולך וחוזר עכשיו לארצו, הולך וחוזר לתורתו והולך וחוזר לעצמיותו, לפנימיותו ולמעלתו המיוחדת, ובסופו של דבר מדינת ישראל תהיה מדינה בעלת אופי יהודי, שומרת תורה ומצוות, מקדשת שם שמים ומקרבת את כל העולם כולו לעבודתו יתברך שמו.