רבותינו מספרים (שמות-רבה נ"ב), כי כאשר ציוה משה על-פי ד' לבנות את המשכן שבו תשרה השכינה, היו ליצני ישראל מליצים עליו ואומרים אלו לאלו, אפשר שכינה שורה על-ידיו של בן עמרם? היתכן שעל בניין שנבנה בידי אדם ילוד אשה תשרה שכינה בישראל? ליצני הדור לא האמינו בזה. ואכן, כאשר גמרו העושים במלאכה להכין את חלקי המשכן, הם באו אל משה, והביאו את כל הבריחים המכסים ולא יכלו להקימו, כדברי המדרש. אפשר שהם נרתעו ויראו מההקמה, שכן הם פחדו שמא הם יעמידו את המשכן על עומדו ולא תשרה שכינה ולא יכסה הענן את האוהל. מי יודע, אולי לא עשו הכל בשלמות, אולי לא כוונו בכוונות הנכונות. אחזה אותם חלחלה ופיק ברכיים, ונרתעו מלהקים את המשכן. אמנם להכין את כל החלקים הם יודעים, והם עשו את העבודה באופן הטוב ביותר, אבל מי יודע אם תשרה השכינה, שהרי זה לא תלוי בהם אלא ברצון ד'. לכן הם הביאו את הכל אל משה, ולא העיזו להקימו, ומשה הקים בעצמו את המשכן.
כאשר משה גמר להקים את המשכן מיד "ויכס הענן את אֹהל מועד וכבוד ד' מלֵא את המשכן". איזו שמחה היתה באותו יום שהוקם המשכן, שהשכינה שורה בישראל - על זה נאמר (שיר-השירים ג'): "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתֻנתו וביום שמחת לבו". פסוק זה נאמר על היום שעמד המשכן, שהיתה שמחה גדולה בישראל שהקב"ה שורה אצלם.
אילו נבנה הבית ולא שרתה עליו השכינה, הרי זה היה כגוף בלא נשמה. לא היה טעם לכל היופי, ההדר הפאר; לכל הכסף, הזהב והאבנים הטובות שמהם הוקם המשכן; כל היופי והנוי הכל היה חיצוני, מבריק וחסר את העיקר. הכל יש, והכל חסר, הנשמה חסרה. בלא בית-מקדש פנימי, בלא תוכן ערכי, בלא קדושה, כל החיים רדודים, שטחיים, כגוף מת חסר נשמת חיים. מה שווה עושר, רוב כסף וזהב, בית גדול ומעמד כלכלי איתן, אם אין שורה השכינה, אם אין בהם רוח חיים, בלי נשמה, בלי תוכן ערכי, בלי מעשי חסד וצדקה? אבל כאשר בעזרת האמצעיים הכלכליים משרתים מטרות רוחניות נעלות, אז הכסף והזהב מבהיק באור יקרות, מזהיר כזוהר הרקיע, אור של קודש חופה עליו. השכינה שורה עליו. אשרי הזוכים לכך.