בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

תורת חסד והצלה

29 שנים להסתלקותו של מו"ר הרב צבי-יהודה קוק זצ"ל | מפעלותיו הכבירים והמוצנעים של הרצי"ה למען בני תורה שנכלאו מעבר למסך הברזל | מרן הראי"ה קוק משיג סרטיפיקטים לרבנים ובני ישיבות ומטיל את הטיפול בעולים על בנו הרצי"ה | מפעל ששילב הצלת נפשות עם בניין התורה בארץ | צעירים מחו"ל משוועים להצלה מרדיפות הקומוניסטים, והרצי"ה נרתם לעזרתם במסירות | סיפור עלייתו ארצה של הרב שאול ישראלי זצ"ל | סיפור עלייתו ארצה של הרב אלכסנדר בן-נון

undefined

הרב אליעזר מלמד

אדר תשע"א
6 דק' קריאה
הרצי"ה
לקראת יום השנה העשרים ותשעה להסתלקותו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, נספר מעט על התמסרותו להצלת בחורי ישיבות שנלכדו ברוסיה הסובייטית בתקופת שלטון המנדט הבריטי, ובתוך כך נתוודע לתקופה עצובה בתולדות עמנו ולגודל הישועה שבהקמת מדינת ישראל.

למרן הרב קוק זצ"ל לא היה תפקיד רשמי בנושא העלייה. בעקבות התפרעויות הערבים, השלטון הבריטי הגביל את העלייה היהודית, והעניק לתנועה הציונית סך מוגבל של אשרות כניסה ('סרטיפיקטים') לארץ. התנועה הציונית העניקה אותם על פי חלוקה מפלגתית לצעירים חלוצים שיתרמו מבחינה כלכלית ובטחונית להתיישבות בארץ. בנוסף לכך, בעלי הון יכלו לעלות לארץ בלי הגבלה. רבנים ובחורי ישיבות לא עמדו בדרישות התנועה הציונית, וגם הון לא היה להם. דרכם לארץ נחסמה.

באותן השנים, הקומוניסטים שהשתלטו על רוסיה ואוקראינה אסרו כל פעילות דתית. לזקנים עוד הניחו להתקבץ לתפילות בצינעא, אבל על הצעירים כפו לעזוב את הדת. רבנים רבים שולחו לסיביר ומשם לא חזרו. מכתבים כואבים ונואשים הגיעו אל מרן הרב קוק, ובהיותו הרב הראשי לארץ ישראל, פנה אל הנציב הבריטי העליון והשיג אישור להעניק כמה עשרות סרטיפיקטים בשנה עבור רבנים ובחורי ישיבות, כדי לקומם בארץ את עולם התורה. רבנים רבים עלו לארץ באופן זה, והם שעזרו לבסס את עולם התורה בארץ עוד לפני השואה.

העלאת בחורי ישיבה
תחילה קיבל מרן הרב זצ"ל אישור להעלות רק רבנים מעל גיל חמישים. לאחר מכן קיבל אישור להעלות גם בחורי ישיבות, ובתנאי שישיבתו, 'מרכז הרב', תהיה אחראית לקליטתם ולהחזקתם הכלכלית עד השלמת לימודיהם לקראת התמנותם לרבנים ומורים.

מחמת העומס הרב, ביקש מרן הרב מבנו הרצי"ה לטפל בחלוקת אשרות הכניסה שהוקצו לצורך עליית בחורי ישיבות. אולם מתן אשרות הכניסה לארץ לא הספיק. בחורי הישיבות נצרכו גם לאישור יציאה (פספורט), שהקומוניסטים דרשו עבורו מאה וחמישים דולר (סכום עצום באותם ימים), ואף הנסיעה לארץ עלתה כמאה דולר. פעמים רבות העלייה התבטלה מפני שלא היו בידי הבחורים ומשפחותיהם הסכומים הנדרשים, ולפעמים הסובייטים לא העניקו אישור יציאה מסיבות שונות. גם לישיבת 'מרכז הרב' לא היו משאבים לעזור במימון העלייה. המצב הכספי שלה היה כל כך דחוק, עד שלפעמים בחורי הישיבה נאלצו לאכול בבתי תמחוי לעניים. למרות זאת, לעיתים היה הרצי"ה מצליח לקבץ את הסכומים עבור העולים כהלוואה. את כל המצוקות הללו היה הרצי"ה מלווה בכבוד, ברגישות ובאהבה. גם לאחר שהגיעו לארץ חסרי כל היה הרצי"ה מתאמץ לדאוג לצרכי העולים, ופעמים רבות שהיו ישנים בביתו במשך חודשים עד שנמצא להם מקום דיור. כך היה למשל עם הרב משה צבי נריה זצ"ל.

"ובאו לציון ברינה"
לאחרונה, בעקבות מציאת מכתבים רבים, חיבר מורי מהישיבה לצעירים, הרב יוסף ברמסון שליט"א, ספרון בשם "ובאו לציון ברינה" על פעילותו של הרצי"ה בתחום זה, שמורכבת משתי מצוות גדולות: האחת - "לא תעמוד על דם רעך", והשנייה - העלאת "שרידי שארית בית סופרנו" שנלכדו מעבר למסך הברזל והקמתו של עולם התורה בארץ. כתב הרב ברמסון: "מפאת צניעותו של מרן הרב צבי יהודה, נמנע מלספר לנו, תלמידי הישיבה, על פעלו המרשים". "נותרו אפוא ידיעות דוממות משנים רבות של סבל, ייאוש ומרירות, ומאידך - מאמצים אדירים ועילאיים לשמירה על כבוד האדם, כבודו של היהודי בגולה, ועל ההישגים של מימוש זכות העלייה לארץ הקודש".

המצוקה הנוראה
מסך הברזל ירד על יהדות רוסיה, והפניות שהגיעו משם היו נואשות. כותב צבי בוגאטין: "כבודו ירחם על בחור צעיר ימים שחפץ להישאר יהודי בלב ונפש... ולא חיללתי אף שבת אחת...". מרדכי ברוידא: "רחמים! רחמים! הצילו נא! אם אשאר ח"ו פה - אהיה מוכרח לעזוב את תורתי ולימודי ולחלל את השבת..." דוד אקניעוו: "שלא ליפול חס ושלום בגורל המר של מחללי שבתות... ועל כן באתי לבקש מאת כבודו... הצלת נפשי בשאלתי ובקשתי ממים הזדונים רחמנא ליצלן".

הורים מפצירים עבור ילדיהם הקטנים. כותב הרב זאב ברוידא: "לשוני קצרה מהביע את הצער ועוגמת הנפש שיש לי מזה, שאם לא יעלה בידי לשלוח את בני לארץ הקודש אזי יהיה מוכרח לעזוב את תורתו ולימודו ולחלל את השבת..." האב יודע שאם בנו יעלה לארץ, מסתבר שלא יראה אותו עוד בחייו, ובכל זאת הוא מתאמץ עבורו כדי שיישאר יהודי שומר תורה ושבת. אבל מדובר היה בבן קטן, שלא ניתן היה להשיג לו אשרה.

וגם לאחר שהרצי"ה משיג אשרות כניסה לארץ, לעיתים המשפחות בחו"ל לא מצליחות לגייס את הכסף עבור אשרת היציאה, והרצי"ה מבקש מהשלטון הבריטי שוב ושוב להאריך להם את אישור הכניסה, כי "סובלים שם רדיפות מוסריות וחומריות נוראות על ידי מצבם הדתי".

כך גם ביקש הרב יואל גלייזר עבור בנו: "כבר כתבתי בשבוע העבר, אבל ראיתי, אולי תאבד המכתב הראשון ותהיה האגרת השנייה לפליטה". אח"כ התברר שאין לו כסף וביקש הלוואה. התהליך ארך שנים, אבל לבסוף בנו עלה ולמד ב'מרכז הרב', הוא הרב ישראל גלזר זצ"ל, רבה של רמלה במשך עשרות שנים.

הרב בנימין איזראעליט
פונים עבור הרב בנימין איזראעליט רבה של קוידינוב (ברוסיה הלבנה), שהמשיך ללמד תורה ולהורות הלכה במסירות נפש למרות איומי השלטון הקומוניסטי. כותבים לרב קוק שהוא מבקש שיעזרו לו ולאשתו לעלות לארץ עם בניו, ואם אי אפשר רצונו להציל לכל הפחות את בניו - ואם אי אפשר אזי לפחות שניים, ואם אי אפשר אזי לפחות את בנו הבכור ר' שאול.

רק עבור הבכור יכול היה הרצי"ה להשיג אשרה. אבל את אישור היציאה מרוסיה לא הצליח ר' שאול לקבל (אולי כי אביו היה רב). בינתיים עבר זמן רב, האב נתפש על ידי השלטונות והוגלה לסיביר. הקשר שלו עם משפחתו נותק, ולימים התברר שמת שם מרעב. ר' שאול עם עוד שני בחורי ישיבה הבריחו את הגבול. הפולנים תפשו אותם ורצו להסגירם בחזרה לסובייטים, שם היו צפויים לעונש מוות. יהודים מקומיים הצליחו לשחד את הפולנים להאריך את שהותם בהסגר, עד שיגיעו אישורי הכניסה לארץ ישראל. התברר שפג תוקפם של האישורים הקודמים. מיד שלחו מברקים למרן הרב לשלוח אישורים חדשים כדי להצילם ממוות. והרצי"ה במסירותו סידר הכל במהירות. בתוך סעודת פורים הודיעו למרן הרב שהבחורים ניצלו ממוות והם בדרך לארץ. עלה הרב על השולחן ורקד ושר ברוסית "אחינו בני החיל". כאשר הגיע ר' שאול לישיבה בשנת תרצ"ד, הרצי"ה למד איתו 'אורות' בחברותא.

אמו של ר' שאול נרצחה בשואה, אח אחד שרד ועלה לארץ לאחר השואה. ר' שאול הוא הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל, שלימים היה מראשי ישיבת 'מרכז הרב' וחבר בית הדין הגדול, ומגדולי הרבנים שהניחו תשתית להלכות המדינה והמצוות התלויות בארץ.

לימים, כאשר קיבל הרב ישראלי מכתבים ממכרים ברוסיה, ביקש מחברי הרב זאב סולטנוביץ שיקרא לו את כתב היד הרוסי. וכששמע על מצבם המשפחתי נאנח מרה ואמר: "מי יכול היה להאמין שהילדים והנכדים של בני תורה יראי ה' כאלה, יתחתנו עם גויים". צאצאיהם באים היום להתגייר, ומתעורר ויכוח עד כמה צריך לדקדק ברצונם לשמור מצוות. בכל אופן, זה היה גורלם של אלה שנותרו בחיים. האחרים נרצחו בשואה.

זוסיא בונין - הרב אלכסנדר בן נון
כותב זוסיא בונין: "מה שאכתוב יהיה טיפה בים הצרות והדמעות... תשלחו עזרה, תושיעו לי בעוד אשר נשמת אדם יהודי הנאמן לה', לעמו ולקודשיו דופקת בליבי". "רבי הגדול! כשתקראו את מכתבי תדעו שבידכם נמצא לא מכתב, לא נייר ודיו, רק נשמה כואבת ופצועה, לב הצועק ובוכה, שתצילו אותה, בלי מליצות והפלגות... והאם אין איש בישראל... שיחוש, שירגיש!?..."

לאחר שנתיים של בקשות והמתנה: "הצילו נפש אחת ולו נפש יהודי פשוט... מצבי נורא, הנני בלי משרה... (מפני) שלא באתי ביום טוב לעבודתי. הנני פשוט סובל רעב וגם בגד ונעליים אין לי..." "גל של צרות ממשמש ובא לשטפני ח"ו לעד..."

לאחר שלוש שנים נוספות הוא כותב: "רבי! רבי! לבקש לא אוכל, הזמן קצר, אצעק, אשווע, אבכה, הצילו אותי, חפצים להמרות רצוני, לגזלני מה' אלוקי, רוצים לשלול ממני יהדותי, לסגור בעדי את אוויר ארצי ועמי!!". גם אביו של זוסיא פונה ומבקש, ואף מתלונן על איחור התשובה. והרצי"ה משיב: "תסלחו נא ידידינו על התעכבות התשובה, ובעיקר על התעכבות סדר ענייני הרישיונות, לצערנו, אבל הלא תבינו, לדון לכף זכות, אין איתנו שום התרשלות והיסח הדעת חלילה... חזקו המייחלים לו ויאמץ לבבכם... באהבה רבה ובצפיית ישע פדות".

לבסוף כשכבר הצליח לצאת, פג תוקפה של אשרת הכניסה במשך מסע האוניה. זוסיא הבין שעומדים לגרשו בחזרה עם האוניה, הפקיר את כל חפציו וקפץ למים כשהתפילין שלו אחוזות בשיניו. כאשר תפשוהו היה כבר על החוף והכניסו אותו למעצר. בינתיים פנה הרצי"ה לסוכנות היהודית שיסדירו את כניסתו: "הלא, לא תתנו שיחזירוהו לגיא ההריגה חלילה!"

לבסוף כתב זוסיא: "באתי בעזרת ה' לארץ ישראל להביע כל רגשי תודה וברכה לרבנו הגדול אשר רק הוא היה בעזרי".

זוסיא הוא המחנך הרב אלכסנדר בן נון זצ"ל, אביהם של ר' זאב, ר' אורי, ר' אבינועם, ורחל הנשואה לפרופ' שוחטמן.
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il