תשובה:
החברה ששלחה לך הודעות, כמו שאר החברות בשוק, קיבלה על עצמה לפעול כפי הכללים הנהוגים במדינת ישראל ויודעת מראש שאם תעשה עוול או תגרום היזק תצטרך לפצות, ופועלת על דעת זה. דבר זה נקרא בפינו "מנהג המדינה". לכן, אם על פי החוק המגן על הצרכן תיתכן תביעה כזו, הרי שהחברה מחוייבת לו.
הדין מבואר בשו"ע (חו"מ סימן רלב סעיף ו ועוד) שכתב ש"כל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך".
בדיני ממונות יסוד חשוב שכל תנאי שהתנו ביניהם שני הצדדים - התנאי קיים (ראה בבא מציעא נא ע"א), זאת בתנאי שאין אותו המנהג מנוגד לדין מדיני התורה.
מה עוד שזו תקנה לטובת הצבור, בזה נוקטים אנו ש'דינא דמלכותא דינא' (ש"ך חו"מ סימן שנו ס"ק י), משום שיש להניח שבית דין אף הוא היה מתקן תקנה כעין זו.
הרמ"א (שם סעיף ז) כותב "הכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר ייאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא".
כלומר, למרות שלפי דין התורה אם היה ייאוש בעלים ושינוי רשות החפץ הנגנב אינו יצא מכבר מרשות הנגזל והריהו ברשות המחזיק בו, אולם המנהג עכשיו להחזיר את הגניבה לנגזל מאחר וכך הוא דין המלכות.
על דבריו מקשה הש"ך כיצד יתכן שננהג ע"פ מנהג המדינה כאשר לפי דין התורה אינו אמת?
ובביאורו כתב שלא נחשב הדבר לעקירת דבר מן התורה מאחר וביד בית דין לתקן תקנות לטובת הציבור אף שאינן משורת הדין, וממילא אין בציות למנהג המדינה הלז סתירה לחוקי תורתנו.
נחזור לענייננו, בוודאי שחוק ה'ספאם' נתקן לטובת הצבור, וגם בית הדין עשוי היה לתקן כיוצא-בזה, משום הכי אזלינן בתר המנהג בזה.
את אותה חברת פרסומת יש לתבוע תחילה לבית-דין, ובמקרה שיסרבו לדון בפניהם ייתן בית הדין רשות לתובעם בערכאות. במקום שברור מראש שיסרבו, מקובל להקל ולתובעם ישירות בערכאות (ועיין תשובה ה').