המקרה


אילן תבע בבית הדין ודרש את שכרו המלא. בתחילת העבודה שולם לו כמחצית שכרו, על כן עתה הוא תובע את המחצית השניה.

דויד ואשתו טוענים שאילן לא ביצע כראוי את מלאכתו: גימור שביל העץ איננו ישר, תוספת הריצוף במרפסת עקומה גם היא, ואינה תואמת לגובה הריצוף הקיים, לא נעשתה הכנה ראויה לפני הנחת הטוף. בנוסף, העבודות ארכו כחודש ימים ולא שבועיים כפי שסוכם. בדיון העריך דויד את עלות השיפוץ הנדרש על מנת לתקן את עבודתו של אילן בכ- 2,000 ₪. הוא ואשתו אינם מסכימים שהתובע יבצע את השיפוצים הללו מכיוון שאינם סומכים עליו.

הלכה פסוקה (259)

הרב יואב שטרנברג

add_alert

123 - שוכרים - לא תמיד חברים

124 - בעל הבית דוחק

125 - קול התורה

טען עוד

הנתבע הודה בבית הדין שהוא צריך לשלם משהו להשלמת חובותיו כלפי הנתבע, אך לטענתו הסכום פחות בהרבה ממה שדורש התובע. הנתבע אמר בדיון שהוא מוכן לשלם את העלויות בלבד.

לטענת הנתבע נקבע מחיר המתאים לעבודה מקצועית, וקיבל תמורתו עבודה של מתלמד.

הדיון
בסיסו של הסכסוך שלפנינו , כפי שקורה פעמים רבות בבית הדין, הוא בתיאום ציפיות לקוי בין הצדדים. דבר זה מתבטא בכמה עניינים: דויד, מזמין העבודה לא ראה עבודות של אילן ועל כן לא התאים את ציפיותיו לאופי העבודה של התובע. אין מסמך בכתב המתאר את העבודה, וגם שינויים שבוצעו בהסכמה לא נרשמו באופן מסודר.
בית הדין המליץ לשני הצדדים שבעתיד, עם הזמנת עבודות מסוג זה או ביצוען, יתארגנו באופן מסודר יותר ומתועד בכתב.

גם על רקע אי ההסכמה בין הצדדים, בית הדין ראה בחומרה את העובדה שהנתבע השאיר בידו סכום גבוה כל כך, שברור היה גם לו, שיצטרך לשלמו. בעניינו של שכר שכיר חייבה תורה: "ביומו תתן שכרו" (דברים כד,טו), ואסרה: "לא תלין פעולת שכיר עמך עד בוקר" (ויקרא יט, יג). מדובר בסכומים שגם הנתבע ידע שהתובע הוציא מכיסו לתשלום עבור מוצרים שבגינתו, או לתשלום שכר עובדיו. הטענה שהוא משאיר את הדברים לשעה שבית הדין יקצוב את הסכום המלא, אינה קבילה. בהחלטת ביניים, שנתקבלה מייד בסיום הדיון הראשון, נקבע על ידי בית הדין סכום שאינו עומד במחלוקת, לתשלום מיידי.

בית הדין קיבל תמונות של העבודה, וניתן היה להבחין בליקויים שונים. עם זאת, מבט כללי על המקרה שלפנינו, מגלה שעל פי הנתונים שמסרו שני הצדדים, מדובר על עבודה שנקבע עבורה מחיר נמוך מאוד, ביחס לעלויות החומרים והעבודה. גם הנתבע מודה בעלויות ציוד, חומרים ושתילים בסדר גודל של כ75% מהמחיר שנקבע.
למרות הליקויים המסוימים עליהם הצביע התובע, אין ספק בדבר, ששווי תוצאת העבודה הוא גבוה מהוצאות החומרים ועלויות העבודה. על כן, יש לחייב את הנתבע לכל הפחות בכלל ההוצאות, שהרי אפילו יורד לשדה חבירו שלא ברשות, והיא שדה שאינה עשויה ליטע - משלם לו את ההוצאות, כל עוד השבח אינו פחות מההוצאות1.
וכך נפסק בעניין בעל מקצוע שביצע עבודה לקויה2:
נתן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה;
ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד.
נכון הדבר, שאיכות העבודה אינה גבוהה ביותר, כפי שנראה בתמונות. עם זאת, מדובר על דברים שבעיקרם הם ברי תיקון על ידי בעל מקצוע (יישור שביל העץ והכניסה לבית) בעבודה סבירה, ואינם עומדים להריסה. על כן הדין הוא לקבל את כל ההוצאה.
מה יש לחשב ב"עלויות העבודה"?
בש"ך3 מבואר, שכאשר מחשבים למי שביצע עבודה לקויה את הוצאותיו, מחשבים גם את שכרו של בעל המקצוע. אם מזמין העבודה קבע עם בעל המקצוע שכר גבוה, משלם לו רק את השכר הבסיסי של פועל - כאשר התוצר הוא לקוי. וזה לשון הש"ך: מה שהיה מגיע לו אפילו לא היה מתנה לתת לו פשיטא דבעי למיתב ליה.
אמנם, מבואר בש"ך שפירושו (בדברי הירושלמי) הוא חידוש, ורבותינו בעלי התוספות חלקו על הכרעה זו. אך, בנדון דידן בו העבודה אינה לקויה באופן שלא ניתן לתיקון, אלא שיש לבצע "מקצה שיפורים", ברור שמגיע לתובע את שכר עבודתו.



ההחלטה:
למרות שישנם ליקויים שונים, העבודה סבירה, וניתנת לתיקון.
זכותו של התובע לזכות בכל הוצאותיו, ובכלל זה בשכר עבודתו ועבודת פועליו, אך לא ברווח הקבלני.

_______________________________________________

שו"ע חו"מ סימן שע"ה סע' א
2 שולחן ערוך חושן משפט סימן שו סעיף ג
3 סימן ש"ו ס"ק ה', המתייחס לדברי השו"ע לעיל, באדם שנתן לאומן לצבוע לו בגד או לייצר לו כלי