תשובה:
הש"ך (סימן ע"ה ס"ק א') דן בסוגייא זו וזו לשונו:
אסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו אף על פי שהוא זכאי. כגון מי שהיה נושה בחבירו מנה, לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה ויגלגל עליו ממקום אחר.
היה נושה מנה וטענו מאתים, לא יאמר אכפור הכל בבית דין ואודה לו במנה בינו לביני כדי שלא אתחייב לו שבועת התורה.
היו שלשה נושים מנה באחד וכפר בהן, לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים, וכשיוציאו ממנו יחלקו.
היה טוענו מנה על פי עד אחד וכפר בו, לא יאמר לאחד בוא אני ואתה ונעידנו ונוציא גזילה מתחת ידו.
כל זה מתבאר מהש"ס פרק שבועת העדות (דף ל"א ע"א) והתוספתא דשבועות (פרק ה ה"ב), רמב"ם סוף הלכות טוען ונטען, וסמ"ג עשין ק"ז.
כיוצא בדבר נשאל הרשב"א (חלק ג, סימן פא): "...על כן שואל אני, אם מותר לטעון שקר לאפוקי זוזי, כי היכי דשרי ליה למימחי חבריה [-להכות את חבירו], אף על גב דעבר על לא יוסיף, פן יוסיף?".
וכתב להשיב על-דבריו:" תשובה, חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא, ואפילו במקום פסידא, דכתיב: 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב'. וגדולה מזו אמרו בפרק שבועת העדות, שאפילו באומר אמת, אלא שהדבור אינו על אותו דרך שאמרו - אסרו, וכדאמרינן התם: מנין לשלשה שהפקידו אצל אחד, וכפר בהן, מנין שלא יהא אחד תובע, ושנים מעידים? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'; וזה ודאי אמת, כמו שמעידין אלו שהממון הופקד בידו בפניהם, ואפילו הכי, כיון שהן אומרין בתורת עדות, אסור. אלא שכל מקום שיש מיגו אנו מאמינין שהאמת כמו שטוען. שאילו בא לשקר, היה לו לטעון טענה אחרת בשקר, שהיה נאמן בה".
מדברי הפוסקים הנזכרים עולה בבירור שאין היתר לנהוג בצורה שקרית כזו על-מנת לזכות בדין אף על-פי שהממון שלך הוא, והרי זה בכלל הדין 'מדבר שקר תרחק'.
אולם למרות זאת אל ירך לבבך בכך שאין בכוחך להוכיח צדקתך בדין, שהרי רבונו של-עולם מסובב הסיבות ויודע כל תעלומות 'א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא'. ואם פלוני נטל ממון שלא כדין מחברו, סוף הממון לשוב לבעליו עד הפרוטה האחרונה.