תשובה:
בנושא זה דנו אחרונים רבים, עיין קובץ תחומין (כרך כ"ו-כ"ז). ולחיבת הקודש אצרף מכתב שכתבתיה בנושא זה להרה"ג יעקב אפשטיין שליט"א בעל שו"ת "חבל נחלתו":
לכבוד הרה"ג ר' יעקב אפשטיין שליט"א, השלום והברכה.
ראה ראיתי את תשובתו בשו"ת חבל נחלתו בנוגע לנתינת מידע לא מדויק למינהלת הגירוש על-מנת לקבל הפיצוי המגיע. ואכן דבריו ישרו מאד לענ"ד, על כן נוראות נפלאתי על התגובות שהתעוררו בעקבותיו... לגופו של עניין רציתי להציע מה שעלה בדעתי לחזק את הדברים:
א. ראשית, מה שכתב מו"ר הרה"ג דוב ליאור 1 שליט"א לאסור לומר מידע שקרי, והביא ראיה מהש"ך (סימן ע"ה ס"ק א') המצוטטים בתשובה הקודמת.
על כך יש להעיר שתי הערות:
1) בספר יראים (סימן רל"ה) לאחר שכותב שהאיסור 'מדבר שקר תרחק' מיירי בבית הדין, מוסיף שדברים אמורים במקום שגורם בזה רעה לחברו, וז"ל: צווה יוצרינו בפרשת ואלה המשפטים: מ'דבר שקר תרחק' חייב להתרחק... וצריך לתת לב בזה הענין שיוכל לבוא שקרו לידי היזק.
אבל שקר שאינו בא לידי רעה - לא הזהירה תורה עליו, דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר דכתיב 'מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע'. והא דתניא בכתובות (פ"ב טז ע"ב) 'כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומר כמות-שהיא וב"ה אומר כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ה, אלא מעתה מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנה בעיניו או יגננה בעיניו? הוי אומר ישבחנה בעיניו! אמרו ב"ש לדבריכם הרי שהיתה חיגרת או סומא היאך יאמר 'כלה נאה וחסודה' והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'?! ההיא יש בו רעה לבריות כדברי ב"ש שנראה כגונב דעת הבעל.
מדברי היראים עולה שהאיסור הוא רק במקום שגורם ע"י שקרו רעה לחברו, ובנידון דידן נראה דאינו חשיב גורם רעה אלא אדרבה יש לומר שטובה עושה בזה, שמתוך-כך יקבל את דמי הפיצויים המגיעים לו על-פי הקריטריונים שהציבה המדינה.
2) מהתבוננות באותה פרשה ובפרשנים (ראה תרגום אונקלוס לשמות פרק כג פסוק ז ובפירוש רש"י רשב"ם ואבן עזרא שם) עולה כי אותם לימודים שלמדתם הגמרא מן הפסוק 'מדבר שקר תרחק', נאמרו אך ורק במקום בית דין בלבד. והיינו משום שעל-ידי כך מחייב את חבירו לישבע ולהזכיר שם-שמיים לבטלה, וכמו-כן מכשיל בזה את הדיינים. אולם כאשר טוען האדם שקר שלא בבית דין אלא בפני הגזלן עצמו או נציגו אין שום מקור לאסור.
כדברים האלה העלה ר' חיים מוולוז'ין (שו"ת חוט המשולש ח"א, סימן טו) וזו לשונו: ואמנם אפשר לומר דדווקא לטעון שקר בפני בית דין הוא דאסור משום 'מדבר שקר תרחק' לפי שגורם שבית דין מעוותין הדין. וכן יראה מלשון הרמב"ם סוף פרק י"ו מהלכות טוען ועיין שם, ועל כרחך צריך לומר כן לשיטת רש"י בענין מכס עובד כוכבים... ואם כן בנידון דידן דהתביעה היא שלא בפני בית דין אין בו משום מדבר שקר תרחק".
ב. באותו הסימן (בסעיף טז) מבאר השו"ע את הדין של מי שתובע יורש על ממון אביו במקום שהיורש עצמו אינו יודע האם חייב לו אותו הממון, הדין הוא לפטור היורש מכל וכל בלא שבועה. אם לא במקום שטוען בברי שפטור או אז יתחייב שבועה.
על כך כתב הש"ך (ס"ק נ"ז): "ונראה לי דאי פקח הוא היורש, יטעון שמא ולא יהיה עליו שבועה, רק קבלת חרם, וליכא בהא משום 'מדבר שקר תרחק' שכתבתי בריש סימן זה. וראיה לזה ממה שכתב 'בעל התרומות' (שער לח סוף ח"א ס"ב) בשם הראב"ד דאם טוען על הגלגולים ברי יכול לגלגל, וכשטוען שמא אינו יכול לגלגל. לפיכך כל מי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלים גלגולים עליו, אם פקח הוא אומר על הגלגולים 'איני יודע' ויפטר משבועה חמורה ויקבל חרם, ע"כ, ומביאו הבית יוסף לקמן (סוף סימן צד מחודש ב). ופשיטא דהראב"ד דין לא יהיב עצה כשיהיה איסור בדבר".
אתה הראת לדעת שאף בבית דין מותר לנתבע לשקר ולומר 'איני יודע' על הגלגולים בכדי למנוע גלגול שבועה, [אולם בדברי הש"ך הנזכרים לא נתבאר להדיא החילוקים בגדר האיסור, ומי לנו חכם כהש"ך יודע פשר. ואפשר שמחמת כן לא הובאה גמרא זו להלכה בדברי הטור והשו"ע 2 ].
מכל מקום לענייננו שהמדובר חוץ לכותלי בית-הדין - נראה שלכו"ע אין איסור.
ג. בדיני המכס כתב הסמ"ע (סימן שס"ט ס"ק י') וזו לשונו:
"ועיין פרישה (ס"ק ח') שם כתבתי דנראה שבמקום שהמוכסים מאמינים להסוחרים במה שאומרים לפניהם שאין להם סחורה אלא כך וכך, אזי מותר לשנות להגיד לפניהם באופן שלא יפסידו. דהיינו דרך משל - אם יש להם מ' אמות בגד, ומן הדין אין להם ליתן מהם מכס אלא ל' גדולים, וכשידוע להמוכסן שיש מ' אמות יכריחו ליתן לו מהם מ' גדולים, מותר להם לשנות ולומר להמוכס שאין להם אלא ל' אמות ולא יתנו לו אלא ל' גדולים וכל כיוצא בזה, ומשום הכי דקדק המחבר וכתב ז"ל, אסור להבריח ממנו דבר הקצוב... הא המותר מותר להבריח".
אף מדברי הסמ"ע עולה שמותר לאדם לשקר בכדי שלא יפסיד ממון ששייך לו מן הדין.
בשו"ת רב פעלים (ח"ג חו"מ סימן א) דן בשאלה מעניינת דומה, גבי בית-דין שבא דין לפניהם כאשר שניים מהם מזכים והאחד מחייב, האם מותר לאותו יחיד לומר 'איני יודע' על-מנת שיוסיפו עליהם דיין רביעי 3 .
לאחר דיון בסוגייא זו הסכימה דעתו לדברי השבות יעקב (חלק א' סימן קל"ח) וכך כתב: "הנה מכל מקומות הנזכרים יש להוכיח לנידון דידן דשרי לשקר כדי להעמיד הדבר על אמיתותו וכמו שיראה הרואה בכל חדא וחדא מנייהו, ואותם הראיות שהביא רבינו חיד"א מקמא דף קי"ג ומשבועות דף ל"א לאסור, כבר הוא בעצמו כתב עליהם שיש לדחות".
כנראה שאפשרות הדחייה היא בכך ששם מדובר בטענת שקר בבית-דין, בזה בייחוד שייך האיסור 'מדבר שקר תרחק' מה שאין כן בטענה בין שני בעלי-דין בפני עצמם.
ד. כל מה שדברנו עד כה הריהו בגדרים המקובלים של בין אדם לחברו, ובגדרים של 'דינא דמלכותא דינא'. אולם בדברי הרמב"ן בתשובה (סימן מ"ו) מבואר שאף בגדרי 'דינא דמלכותא' ישנו יוצא מן הכלל, שכתב:
"וה"ר יהוסף הלוי הורה שאם גזל המלך לאחד מבני עמו ממונו שבא עליו בעלילה דחמסנותא דמלכא מיקרי". ובנידון דידן כבר פרסם מרן הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל בתשובה (ב' מנחם אב התשס"ה סעיף ה'): "חייל או שוטר המזיק לרכוש המתיישבים גוזל הוא. אין כאן דינא דמלכותא כי אם חמסנות של מלכות העוברת על דין תורה (ש"ך חו"מ סימן עג ס"ק ל"ט)".
לכן נ"ל בכה"ג שאין להגדיר את אותו המסכן שנושל מרכושו כמי שבא להוציא מיד המלכות, אלא כמי ששומר על שלו ובא להציל מידם, אשר איסורים רבים התירו חז"ל בסיבת "מציל מידם" [הנאה ממכירת סתם יינם, מכירה בימי אידם, גביית חוב ע"י דברים טמאים, מסחר בחוה"מ ועוד]. ופשוט שמותר לתת מידע שקרי בכדי לגבות חוב ו"להציל מיד" אותו חמסן אלם.
ה. אמנם אם יוודע השקר לכאורה יש לחוש משום חילול ד', אך לולי דמסתפינא הייתי אומר שאין זה שייך אלא במקום שגורם ליטול ממון אשר אינו שייך לו, כגון גזל הגוי, טעותו או הפקעתו. אך בממון ששייך לו מן הדין נראה שאין לחוש לחילול ד', ומפני מה תלקה מדת הדין על ישראל.
לאחר כל דברינו צריך לומר שאיני בא ח"ו להכריע לעניין מעשה, אלא להציע הדברים בפני מאורי עינינו גדולי ישראל שליט"א, ואשר יורו כן יעשה.
בכל זאת רק באתי לחזק את ידי כת"ר שימשיך לאחוז ולילך בדרך תורת אמת ללא מורא ופחד, ועל זה כפל נעים זמירות ישראל לשונו ואמר "יהי לבי תמים בחוקיך ולא אבוש" (קי"ט) וכן "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש" (שם).
המברכו בכל מילי דמיטב, עד דיתוב מר לדוכתיה דמעיקרא ויזכה לשוב להסתופף בחבל נחלתו.
המצפה לישועה,
ניר אביב, פסגות ת"ו

---

^ 1.ועיין בהסכמתו לספר, שם כתב שלאחר שקרא את מה שכתבנו כאן, חזר בו והודה לדברינו.
^ 2.יעויין להחיד"א בברכי יוסף (סימן יח אות ג) דחה את החילוק שכתב הש"ך ולדבריו חל איסור מוחלט לטעון שקר בבית דין בכל צד ואופן שיהיה. ועיין בהסכמת הגרז"נ גולדברג לספרנו שם כתב שני ישובים לבאר הסתירה בדעת הש"ך.
^ 3.הגר"א נבנצאל תמה מדוע צריך הדיין לומר איני יודע, הרי יכול לומר בפשטות שהוא מתפטר ולא רוצה לדון, וכך ימנע מן השקר.