תשובה:
אם ניתן להעריך את כמות הכסף שהייתה בכל אחת מן הקופות – מה טוב. במידה ואין אומדן כזה אזי יש לחלק את הכסף המעורב בין הקופות שווה בשווה.
ביאורים ומקורות:
בספר 'מחנה אפרים' (הלכות צדקה סימן ב') כתב לחקור בדין מעות המופרשים לצדקה ברשות מי הם האם נכנסו כבר לרשות העניים באמצעות הפרשתם זו או שעדיין ברשות הנותן הם, אלא שמחובתו להעבירם לעניים. ובחקירה זו תלויות נפקא מינות רבות.
בנידוננו נראה כי לשני הצדדים הנזכרים אין לחייב את הנותן להוסיף ממון מכיסו בכדי להוציא עצמו מן הספק כפי שיבואר.
והיינו דלאפשרות שהממון המופרש נחשב ברשות הנותן, רק שחובה עליו ליתנו לעניים ברור איפה שאינו חייב להוסיף עליהם והיינו משום שהתחייבותו לתת נידונת כדין נדר שעליו לקיימו, ובמקום שמסופק לנו בדיני נדרים הולכים אנו אחר אומדן-דעת הנודר. ויש לומר שלא נתכוון להוסיף ממון במקרה שיארע בהם איזה ספק.
ואף לאפשרות האחרת לדון את הממון המופרש כמי שנכנס כבר לרשות העניים יש לומר כן, והיינו משום שאין כאן מי שתובע את הממון. ודומה הדבר למה שכתב הש"ך (חו"מ סימן ע"ו סק"ז): "אבל אי לא תבעי ליה כלל, אמרינן דמנה השלישית יחלוקו ביניהם כיון דליכא רמאי, וכמו שמוכח לקמן (סימן שס"ה) מהרמב"ם (הלכות גזילה פ"ד ה"י) ורבינו ירוחם והמחבר (סעיף ב')". ובנידון דידן יש לחלוק את הכסף בין שתי הקופות הקיימות.
אמנם לכאורה אם נדון את הממון המופרש כמי שנכנס כבר לרשות העניים היה מקום לומר שאף כי בדיני אדם אינו חייב להוסיף מכיסו כאמור, עדיין יש לחייבו כן על-מנת לצאת ידי חובת שמיים כפי שמצאנו במקומות רבים.
והנה בנושא דומה כתב השו"ע (חו"מ סימן ע"ה סעיף י"ח):
טענו שניהם ספק, כגון שטענו: 'הלויתיך ואינו יודע כמה', והשיבו: 'אמת שהלויתני ואיני יודע כמה' - אין הנתבע נשבע אפילו היסת, ומשלם לו מה שברור לו ויוצא בו אף ידי שמים. ויש אומרים שכיון שזוכר שלוה, אינו יוצא ידי שמים עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל...".
מדברי ה'יש אומרים' עולה שלמרות שאין כנגדו תביעת ברי חייב להוציא עצמו בדיני שמיים. בנידון שלנו, מאחר וידוע לו ששיעור הממון בשתי הקופות לא היה שווה הרי הוא כמי שידוע לו שנטל ממון מן הצדקה ולא השיבו, שיש לחייבו על כך.
אולם ראה בש"ך שם שהסיק למעשה כדעה הראשונה שנזכרה בשו"ע שאינו חייב במקרה זה בין בדיני אדם ובין בדיני שמיים, וכך עולה אף מן הכלל המקובל בפסקי השו"ע 'סתם ויש – הלכה כסתם'.