תשובה:
ממון שנתחייב אדם לתת לצדקה הריהו עליו בתורת נדר שעליו לקיימו. על אחת כמה וכמה במקום שכתב התחייבות זאת בכתב, או כששלח שקים בפועל אלא שחזרו אליו מסיבות שונות.
על-כן כעת מחובתך לשלוח 'שקים' אחרים עם הסכום הראשון הנקוב ובעז"ה יקויים בך מקרא שכתוב "ולך תהיה צדקה כי יברכך ה אלוקיך"
[הדברים אמורים דווקא לגבי ממון המוגדר על-פי ההלכה 'צדקה' ולא בכל תרומה לגופים למיניהם כגון אוניברסיטה וכיוצא בזה].
מקורות וביאורים:
לעיל (תשובה י') הזכרנו את חקירת המחנה אפרים (הלכות צדקה סימן ב') לגבי ממון שהופרש לעניים ברשות מי הוא – ברשות המפריש (אלא שמחובתו ליתנו אליהם כדין נדר) או שנחשב כבר עתה ברשות העניים.
נפקא מינה שקיימת על-פי חקירה זו היא באופן שנתחייב לתת צדקה ומת, האם יורשיו חייבים לקיים את התחייבותו: אם מחשיבים את המעות כממון העניים מחוייבים ליתנו להם מאחר וברשות עניים הוא, אולם אם החובה היא מדין נדר בלבד, הרי האב נדר, ואין על היורשים חובה לקיים נדר אביהם המת.
אמנם במקום שנדר שחפץ מסויים יינתן לצדקה במקרה זה יחוייבו היורשים ליתנו לעניים מאחר והתחייבותו תפסה את החפץ המסויים.
אולם יש להקשות ממה שפסק השו"ע בהלכות צדקה (יו"ד סימן רנח סעיף ו): "הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן נשאל לחכם והתיר לו".
והלא לעיל נתבאר שכשנתחייב להפריש חפץ מסויים נתפס בחובתו ושוב אין יכול לחזור ממנה, ומה יועיל שיישאל על נדרו?
בביאור הדבר כתב המחנה אפרים כך:
והייתי רוצה לחלק ולומר דנהי דאמרינן דאמירה לעניים כמסירה דמי, היינו דוקא באומר 'סלע זו לעני פלוני' דזכה אותו עני באמירה כיון שמקנה זה לעני ידוע ואמירה חשיב כמסירה. ובהאי גונא מיירי הרא"ש (כלל יח) שמקנה לאנשים ידועים, ובכהאי גונא נמי מיירי הריטב"א בקידושין והר"ן (שם בשמעתין) שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט איירי כשמקנה לעניים ידועים. אי נמי שמקנה לגבאי עניים שידו כיד עניים, דהזוכה הוא הגבאי והרי הוא מבורר.
אבל באומר 'סלע זו לעניים' שאינם מבוררים - אינם זוכים באמירה, דלא תהא אמירה גדולה ממסירה, וכהאי גוונא בהדיוט אפילו מסר לחברו ואמר לו 'זכה למי שיצא ראשון' - לא זכה. וסברא זו סברתיה ואחר כך מצאתיה למהרי"ט (חלק א' סימן כ"ב), וביו"ד ובחו"מ".
העולה מדבריו שבנידון שלנו שהשקים נכתבו למוסד צדקה מסויים, נחשב שהכסף כבר נמסר לידיהם, ואין הנותן יכול לחזור בו או לשנות הצדקה למטרה אחרת.