תשובה:
הנשבע צריך ללכת לחכם שימצא לו פתח להתיר את שבועתו, או אז יוכל לגלות את אוזן הנגנב על אשר ארע לרכושו.
הרחבה וביאור:
ראשית יש לברר עניין אופן השבועה, האם באמת נשבע בלשון שתופסת על-פי ההלכה. אנו נדון בהנחה שנשבע כדת וכדין ושבועתו חלה.
בשו"ע (חו"מ סימן כ"ח סעיף א') נפסק:
כל מי שיודע עדות לחברו חייב לבוא להעיד אם תובעו שיבוא להעיד, שנאמר 'אם לא יגיד ונשא עוונו'.
הסמ"ע (שם סק"א) הביא דברי המהר"י וייל (סימן מ"ב) שכתב שאם עד אומר שאינו רשאי להעיד מחמת שקיבל עליו בסוד לא לגלות הדבר, אזי מי שאמר לו בסוד שלא לגלות הוא עצמו יתיר לו לגלות הדבר. ויעויין בדברי הט"ז שם שתמה עליו מדברי הרמ"א יו"ד (סימן רכ"ח סעיף ל"ג).
אולם כל זה נכון במקרה שקיבל עליו באמירה בלבד שלא יגיד. אולם במקרה שנשבע שבועה המחייבת שלא לגלותו, כתב התומים (סק"א) שקיימים בזה חילוקים רבים:
במקרה שהוא עד אחד שיודע את המציאות ונשבע שלא יעיד, אזי שבועתו חלה וצריך חרטה והתרה בכדי להתירה. ואין בהתרתו משום 'נשבע לבטל מצווה' שמאחר והוא אחד בלבד ואינו ראוי לעדות, אינו בכלל 'אם לא יגיד'.
אמנם, במקרה שהם שני עדים שיודעים את המציאות ונשבע אחד מהם שלא להעיד, הוי ליה 'נשבע לבטל המצוה', ואין שבועתו חלה.
בסוף הדברים דן התומים במקרה שלנו, זו לשונו:
"אבל בנשבע שלא לומר לשום אדם ואף לבית הדין להעיד, אם כן יש כאן לשון כולל, שמיגו שחל לאמירה לשאר אדם חל נמי על אמירה לבית הדין. ותלוי בשני התירוצים שכתבו התוספות בשבועות (דף כ"ד ע"א ד"ה אלא הן)".
כוונת התומים לחקירת התוספות והראשונים האם 'איסור כולל' שייך באדם שבכלל שבועתו בלשון כוללת ישנו ביטול מצווה ב'שב ואל תעשה'.
מחלוקת זו מובאת בשו"ע (חו"מ סי' ע"ג סעיף ה'). הדוגמא שם באדם שנשבע לא למכור משלו לפרוע שום חוב, ולאחר מכן נשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני. וכשהגיע הזמן טוען שאין לו מעות ושכבר נשבע שלא למכור מנכסיו לצורך חובותיו.
דעת הש"ך (שם סקי"א) שכאשר נשבע סתם שלא לפרוע שום חוב וקדם חוב שמעון לשבועה אין שבועתו חלה. כדבריו כן כתב קצות החושן (שם סק"ג) ושכן דעת הראב"ד.
אולם החכם צבי השיג על דבריהם וכתב:
ואני אומר בחילוק זה חולקים עליו כל חכמי ישראל: התוספות בשם ריצב"א, והר"י הזקן, והרז"ה והרמב"ן, והר"ן והריב"ש, והב"י והרמ"א, ושאר כל הפוסקים, שמדברי כולם נלמד שאפילו בדבר שהוא חייב עכשיו, אם כלל בשבועה שהוא חייב דברים המותרים עם דברים האסורים, שבועה חלה אף על האסורים.
לסיכום, נידון זה שנוי במחלוקת הפוסקים האם שבועה בלשון כוללת קיימת במקום שמבטלת מצוות.
[לדעת הנתיבות סימן כ"ח ס"ק א' גם במקום שאין עליו חובה מדין 'אם לא יגיד' כגון בעד אחד וכיו"ב עדיין חובה עליו מדאורייתא לגלות את אוזן הלה מדין השבת אבדה. מקור דבריו בתשובת הרא"ש (כלל צ"ט סימן י"א)]
עד כה דברינו נסובו על-פי קביעת התומים, שאדם שנשבע שלא לגלות לשום אדם הויא לשון כוללת, ולא הויא שבועת שווא. אולם החכמת שלמה (כאן) מביא את התומים וחולק עליו, לדבריו (ראה חיבורו לאהע"ז הלכות גיטין מהדורה ח' סימן רס"ו) אין שבועה בלשון זו נידונת כלשון כוללת, והוי אם-כן נשבע לבטל מצווה בלשון רגילה, ששבועתו הויא שבועת שוא שאינה חלה.
האיסור לעבור על שבועה הוא איסור דאורייתא. והיות ומדובר במחלוקת הפוסקים באיסור חמור כזה אזלינן לחומרא, ועל-כן אין הנשבע רשאי לגלות סודו לאחר אלא אך ורק אחר התרה ע"י שיעשה התרה אצל חכם בצירוף פתח.
אמנם לכאורה היה מקום לומר שיש כאן ספק ספיקא: ספק אם לשון כזו נחשבת לשון כוללת, ואף אם נחשיבנה כלשון כוללת, שמא אין שבועה לבטל מצווה תופסת בה, ויהיה מותר לספר אותו הסוד לבעל הממון.
אלא שכבר כתב הש"ך (יו"ד סי' ק"י ס"ק ס"ג אות ל"ו) שאין לבדות ספק ספיקא בזמן הזה מדעתנו. ואף כי ישנם החולקים על דבריו מכל מקום נראה שבמילי דאורייתא יש להחמיר, ובמיוחד היכא שאפשר למצוא פיתרון מרווח לכל הדיעות.
הגבלה נוספת ישנה במקרה שנשבע 'על דעת חברו' המשביעו - אזי אי-אפשר למצוא פתח להתרה אלא מדעת חברו (ובמקרה דידן אין הדבר מציאותי 1 ). אולם, מלבד שלא מדובר כאן שהשביעו להדיא על דעתו, אף אם היה מדובר במשביע להדיא על דעת חבירו כתב הריב"ש בתשובה, שדין זה נאמר רק במקום שהמשביע עשה טובה אחרת עבור הנשבע כגון שנתן לו מתנה וכיוצא בזה, אולם אם השביעו סתם בלא שעשה לו טובה כל-שהיא, אפילו השביעו על דעתו אין צריך בהסכמתו על-מנת להתיר הנדר. ובנידון שלנו לא עשה עמו טובה כל שהיא.
העולה מכל האמור, שעל הנשבע לילך אצל חכם שיתיר את שבועתו באמצעות פתח, או אז יוכל לספר לנגזל על רכושו האבוד.
יש לציין שבמקום שידוע לשמעון ש'לוי' בעל הממון היה חייב כסף לראובן ולא שילמו ובעקבות כך נאלץ ראובן ליטול את כספו ממנו – בכהאי גוונא אין מצווה על שמעון להשיב את אבדת לוי ולספר לו על מקום ממונו.
ב.

---

^ 1.הערת הגר"א נבנצאל: "אולי מספיק להודיעו שהוא מתכונן להתיר השבועה" (ואין צריך להסכמתו).