תשובה: חיינו העולם הזה, מורכבים ביותר, חכמים מתיחסים למצב בו נפטר אבא, והוריש לבנו ירושה. הבן מברך שתי ברכות ברכת ברוך דיין האמת וברכת שהחיינו או הטוב והמיטיב. וכן מי שילדה אשתו בן וחלילה נפטרה בלידתה, מברך הבעל דיין האמת וגם שהחיינו או הטוב והמיטיב. (שו"ע או"ח רכ"ג). מכאן אנו למדים עקרון גדול בחיינו: תפקידנו הוא ליטול את המורכבות שבחיינו, ולפרק אותה לגורמים. למרות שבמציאות הכל, מעורב זה בזה, אנו מתייחסים לכל פרק כאילו עומד בפני עצמו. בשעות ובימים הללו, כאשר דמם של הנרצחים באיתמר רותח ותוסס, ומצטרף לדמי רבבות אלפי אחינו אשר מסרו נפשם על קדושת התורה, העם והארץ, שאף הם מתעוררים ורותחים, בזעקה של "ארץ את תכסי דמם"! קשה מאד להמשיך ולחזור לסדר.
ועם זאת, צריך לעשות ניתוח לגורמים. הפרק הראשון הוא התייחסות לרוצחים צמאי הדם, אשר הם חלק בלתי נפרד מהתפיסה הערבית הכוללת, המצדיקה ומדרבנת ומעודדת רצח יהודים וישראלים בכלל, ומתנחלים בפרט. התעמולה, התקשורת והפוליטיקאים הערבים מעלים על נס את גבורתם של הרוצחים, מתעדים את שמות "הגיבורים" בככרות מרכזיים וכד'. דבר זה, צריך להזכיר לנו את הידוע זה מכבר: "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו". סמיות העינים של הממשלה זועקת עד לב השמים. אנו קוראים מתוך דם לבנו ודמם של הנרצחים: אימתי תתעוררו מהאשליה של "הסכמים" "ויתורים כואבים" ושאר הזיות. אנו חייבים להמשיך ולדרוש לעמוד על האמת שלנו: לבנות ולהבנות בנחלת אבותינו.
ומכאן, לפרטים, למשפחה, לנרצחים ולנשארים. בני משפחת פוגל הי"ד, אשר גם בחייהם קידשו שם שמים, זוכים לדרגת "קדושים" במותם. "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".
תפקידנו כציבור להמשיך ולתמוך במשפחה, בשלש הילדים הנותרים, בסבים ובסבתות ובכל המשפחות המורחבות, ולהתפלל שיאזרו כוחות ממאגר החיים של הקב"ה, ויוכלו להמשיך בגידול הילדים ובעשיה החיובית.
ומכאן, אלינו, כציבור וכיחידים. במסכת ברכות (דף ג) מספרים חכמים על ר' יוסי שנכנס לחורבה מחורבות ירושלים להתפלל. אליהו הנביא העביר על כך ביקורת, ומסקנת ר' יוסי היתה: "למדתי שאין נכנסים לחורבה להתפלל". המצב אז היה, לאחר חרבן ירושלים, כאשר היו רק חורבות. משמעות דברי אליהו הנביא והדרכתו היא, שאסור לנו לעצור את העתיד "ולהכנס לחורבה להתפלל". התפילה היא האמונה והתקוה לעתיד. העבר, ככל שיהיה קשה, הוא הבסיס להתפתחות העתידית. כדי להתפלל, חובתנו "לצאת מהחורבה" אל המרחב, ולדעת שגם הנרצחים מצטרפים בכל רצונם למשאלה, להמשיך ולגדול, בתורה ובישוב הארץ. אלה המחשבות הצריכות להיות מלוות אותנו לקראת סיום "השבעה", שבפועל תסתיים ממש בכניסת השבת, פרשת "צו". (אבילות בצינעא נמשכת עד יום השבת בבקר). פורים הוא חג של העתיד: "וימי הפורים לא יעברו". "כל המועדות עתידים להיבטל, חוץ מפורים". בפורים בשנה זו נבכה ונשמח, ונתפלל מעומק הלב שהתרדמה אשר עדיין אוחזת באומה "ישנו עם אחד", תיהפך להתעוררות גדולה, להצמיח קרן לישועת אמת.