בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חודש אדר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מש' פוגל הי"ד

מכתב מס' 34

המן מן התורה מנין?

undefined

הרב אברהם אבא וינגורט

אדר תשע"א
13 דק' קריאה
בס"ד
ירושלים, י' אדר ב', ערב תענית אסתר תשע"א

המן מן התורה מנין?

לרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגבורים שבגוש קטיף ובצפון השומרון לאוי"ט
השלום והברכה ופורים שמח

זה כבר זמן מרובה שלא התכתבתי אתכם, אך השתיקה אינה מעידה על אדישות, לכל היותר על עצלות... תחת הרושם הכבד של מה שקרה באיתמר בשבת קודש פרשת ויקרא, דרשתי בביהכ"נ אוהל רבקה בירושלים אור לי' אדר ב' תשע"א לכבוד היארצייט הראשון של הרב דניאל גוטליב זצ"ל, והדברים שייכים עד מאד גם למצבכם, בשעות שגילוי פנים והסתר פנים משמשים בצוותא... ואני מרשה לעצמי לצרף לכם את הדברים שאמרתי שם.

נאמר במס' חולין קל"ט,ב:
... המן מן התורה מנין - המן העץ (בראשית ג', י"א)
אסתר מן התורה מנין - ואנכי הסתר אסתיר (דברים ל"א, י"ח)
מרדכי מן התורה מנין - דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא (שמות ל', כ"ג)

ושאלה נשאלת בקריאת הגמרא. האם הגמרא התכוונה לומר כעין "פורים תורה" לקראת פורים? א"כ הגמרא היתה יכולה להביא פסוק יותר "מוצלח" מהפסוק "המן העץ". בפסוק זה רק האותיות תואמות, אך לא הניקוד. ולמה לא הביאה הגמ' את הפסוק: ובני ישראל אכלו את המן (שמות ט"ז, ל"ה)?! שם גם הניקוד מתאים, וגם המשמעות הסמלית: זה היה הנס של פורים!

ובע"כ שיש כאן לא "פורים תורה" אלא תורה על פורים. ויש להבין מה הקשר בין המן הרשע והפסוק "ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה, המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת"? (בראשית ג', י"א). ורש"י עצמו כבר הדגיש שאין כאן רק משחק מילים, וע"כ כותב הוא על השאלה המן מן התורה מנין: "למעשה המן". ועל התשובה: המן העץ, כותב רש"י: "יתלה על העץ", כלומר הוא מבין שבאים להשוות בין הסיפור עם הנחש, אדם וחוה והסיפור של פורים, ונקודת ההשוואה - שבשניהם מדובר בעץ. אך עדיין לא מובן מה הקשר בין העץ שבגן עדן, והעץ שעליו תלו את המן [וידועה ה"פורים תורה" שאומרים בעת שכרות: כיצד התגלגל נוח למגילה, שהרי נאמר "ונוח מאויביהם" (מגילה ט', ט"ז)? אלא שהמן חיפש עץ גבוה חמישים אמה, ונזכר שכשנוח בנה את התיבה, היה רחבה חמשים אמה, אז הלך אל נוח לבקש ממנו עץ. ונוח, שהבין למה ישמש העץ, סירב בתוקף. אז המן חטף ממנו את העץ וברח, ונוח רדף אחריו, רדף ורדף עד שהתגלגל לתוך המגילה... וא"כ האם נאמר שכך התגלגל גם העץ של אדם וחוה? אתמהה!].

הנחש הקדמוני

בכדי להבין יותר לעומק את הקשר בין שני העצים, אני אתייחס ל"ווארט" שאומרים בשם האר"י הקדוש (המובא בספר "מועדים וזמנים", של הגאון הרב משה שטרנבוך שליט"א, בענייני פורים), שעמלק הוא זרע של הנחש הקדמוני. ועד כמה שידינו מגעת, ננסה להבין את משמעות הדברים.
נאמר בפסוק: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", וכו' (בראשית ג', ו'). והשאלה נשאלת, האכן היה העץ "טוב למאכל"? וכשאני שואל שאלה זו לילדים, הם אומרים בפשטות שכן, הרי כך חוה ראתה והרגישה! ואני אומר להם, שהם נפלו ב"פח" שהטמין הנחש. כי אין ספק, וכאן אני מתייחס לפירושו הנפלא של הרב ש. ר. הירש זצ"ל, שהעץ היה רע למאכל. כי אם הא-לוהים ציוה עליהם שלא יאכלו, הרי אין לך רע גדול מזה מלהפר את ציוויו. וכך אומר הפסוק: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל', ט"ו). והנראה שאין כאן רק רע כלפי שמיא, אלא זהו הרע המוחלט גם מההיבט המוסרי. שהרי הא-לוהים ברא את אדם וחוה, הכניס אותם לגן עדן, נתן להם ליהנות מכל הטוב אשר בו, ורק ביקש מהם להימנע מלאכול מאותו עץ הדעת, וכי יש לך כפיות טובה גדולה מזו ללכת ולאכול דווקא מהעץ הזה?

[ובהקשר זה יש פירוש נפלא של ה"שפת אמת" בפרשת וישב (תרל"ו), על התשובה של יוסף לאשת פוטיפר: "הן אדני לא ידע אתי מה בבית, וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני, ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לא-לוהים" (בראשית ל"ט, ח' - ט'). ולכאורה הוא מדבר על החטא המוסרי כלפי הבעל, ואיך הוא מכניס בסיומת: "וחטאתי לא-לוהים"? ועי' מה שכתבו בזה רש"י ורמב"ן. והעולה מתוך ה"שפת אמת", שיוסף הרגיש שמאחר שפוטיפר העניק לו את הסמכות על כל דבר שבבית, אין לך מעילה באימון ואין לך כפיות טובה יותר גדולות מאשר לנצל את אימון זה בכדי ללכת עם אשתו של פוטיפר. ובאותו רגע חש יוסף שכך הוא המצב של כל אדם הנמצא בעולמו של הקב"ה. השם העניק לאדם כביכול את ה"סמכות המוחלטת" על העולם, ורק אוסר עליו כמה דברים שפוגעים בבריאה שברא הוא ית'. וכי יש לך מעילה באימון וכפיות טובה יותר גדולות מזה? והרי גם כשאדם חוטא, אין הוא יכול לחטוא מבלי להיעזר בא-לוהים שנותן לו את הבחירה ואת הכוח! וע"כ אין זה מן היושר לעשות דבר כנגד א-לוהיו. כלומר החטא לא מוגדר רק כחטא דתי אלא גם כחטא מוסרי].

וכיצד א"כ ראתה חוה שהעץ הוא טוב למאכל? כי היא תפסה את ה"טוב" במובן של שוקולדה שויצרית... כלומר ביחס לאינסטיקנט. וע"כ היה נראה העץ שהוא טוב למאכל. וכאן איפוא נוצר טשטוש ובלבול בין הערכים של טוב ורע, בתורת ערכים מוחלטים, ביחס להשי"ת, והטוב והרע ביחס לאינסטינקט. ובעת יצירת האדם, ניתנה לו כמצוה הראשונה עלי אדמות מצוה שבאה לתחום תחום ברור בין עולם החי והאדם. בעולם החי, הטוב והרע נמדדים עפ"י האינסטינקט. הוא הוא האלוהים של הבעל חי. אך על האדם להתעלות ולהבין שהטוב והרע הם עפ"י מה שהשי"ת קבע בעולמו. וע"כ ניתן לו דבר שהוא טוב לבעל חי אך רע לאדם, וזה היה נסיונו הגדול, ע"מ שיבין את מקומו בבריאה. ואין זה אומר כלל וכלל שכל מה שהוא טוב באופן מוחלט, הוא רע לאינסטיקנט. יכול להיות טשולנט בשבת שהוא טוב ביותר... אלא שבשעת הבריאה היה צורך לקבוע את מהותו של האדם.
וזאת היתה "עבודתו" של הנחש, ליצור את הבלבול ואת הטשטוש בין ערכי יסוד. ואף פיתה את חוה שיש כאן טוב מעבר לאינסטינקט: טוב למאכל, תאוה לעיניים, ונחמד להשכיל. שיא הטשטוש: האדם להוט ליצרו, ומדמה לעצמו שהוא מחפש דבר רוחני! [מספרים שפעם בא "משכיל" אל ר' חיים מבריסק ושאל אותו שאלה באמונה, בענין צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. אמר לו ר' חיים: רצוני לדעת האם אתה שואל קושיא, או אומר תירוץ. אם אתה שואל קושיא, אני יכול לנסות להגיד לך תירוץ. אך אם אתה מחפש תירוץ (כלומר "עילה" ללכת אחרי שרירות לבך), על תירוץ אין לי תירוץ...].

עמלק

ועתה נגיע לעמלק, שהוא ה"זרע הרוחני" של הנחש הקדמוני.
נאמר בפסוק, בפרשת זכור: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, וכו'" (דברים כ"ה, י"ח).
ועל הביטוי "קרך" מביא רש"י ג' פירושים:
1. "לשון מקרה". כלומר, בהפתעה, כי המקרה הוא דבר שלא מצפים לו, ופתאום הוא מגיע [על האימרה הידועה של חכמינו שג' דברים באים בהיסח הדעת: מציאה, עקרב והמשיח, שמעתי פעם הערה מהרב יהודה אשכנזי זכרונו לברכה. ישנם אנשים שלדידם המשיח הוא בבחינת "מציאה", ובכל עת ובכל שעה מצפים ל"מציאה" זו, וישנם אנשים שלדידם המשיח הוא בבחינת "עקרב", וד"ל].
2. "לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור".
3. "לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך, שהיו העובדי כוכבים יראים להילחם בהם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה, אעפ"י שנכוה הקרה אותה בפני אחרים".
ואם נשאל את השאלה, מה המכנה המשותף לג' הפירושים? כמובן שג' פירושים אלו מתייחסים למילה קרך: פעם מלשון מקרה, פעם מלשון קרי, ופעם מלשון קור. אך מעבר לזה, מהו הציר המרכזי העולה מתוך הדברים?
נראה שהפירוש השלישי הוא המפתח. כשהבן בליעל קופץ לאמבטיה, מה פועלו? הוא מפשיר את האמבטיה (וכלשון רש"י: "ציננך והפשירך מרתיחתך"). "פושר" - זה לא חם ולא קר [ביידיש אומרים: נישט א הין נישט א הער]. כלומר, לא ניתן להגדרה מדוייקת. קצת חם קצת קר. קצת לא חם, קצת לא קר. וזוהי בדיוק התכלית של עמלק. להכניס בלבול וטשטוש בעולם, שלא ידעו להגדיר דברים.
ומכאן לפירוש השני - שהיה מטמאן במשכב זכור. גם בדברים הכי בסיסיים שיש בבריאה, כמו בהבחנה שכל דבר הוא "למינו" הוא בא להכניס בלבול. אם היה עוד ערך אחד שהיה מקובל על כל בן תרבות, זה הערך של זכר ונקבה. ובא הוא ומטשטש. יכול הזכר ליהפך לנקבה!
ומכאן לפירוש הראשון. עם יציאת מצרים הכל נהיה לרגע ברור. הבינו שיש השגחה בעולם. הבינו זאת דרך המכות, כששיאן היתה מכת בכורות. במאות אלפי בתים נפגע רק הבכור ולא ילד אחר. ולא רק בבתים אלא גם באורוות, רק בכור בהמה נפגע. לכל אחד היתה התחושה הוודאית שיד ד' פעלה כל זאת. ואח"כ בקריעת ים סוף. לישראל נפתח הים, וברגע שעברו, הוא נסגר בפני המצרים. "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים" (שמות י"ד, ל"א).
ואז מופיע עמלק, וזורק לחלל העולם מילה בת ארבעת אותיות, וקלקל את הרושם עד "אחרית הימים": "אולי" כל זה היה "מקרה"?! ואם למשל "מכת בכורות" מקרה הוא, הכל פתוח. אזי אפשר לדמיין שבא עכבר וצעד על מכונת כתיבה ויצאה ממנו במקרה פואימה של שקספיר, ואפשר לדמיין שבא חתול וצעד על פסנתר ובמקרה יצאה ממנו סימפוניה של באטובהן. ואפשר לדמיין שגם היצירה המופלאה של העולם ושל האדם - הכל מקרה הוא!

[היום הלכתי לערוך ביקור תנחומים אצל הרב בן ישי שליט"א, שיושב "שבעה" עם משפחתו על משפחת פוגל - על בתו, על חתנו, על ג' נכדיו שנרצחו באופן האכזרי ביותר ביישוב איתמר בשבת שחלפה. ונזכרתי בסיפור מופלא שאירע לי לפני שנים רבות, כשהייתי בחור ישיבה בירושלים. הזדמנתי לשבת לנתניה אצל משפחתנו, משפחת בלייכברד. הלכתי להתפלל ב"שטיבעל", ויהודי אחד פונה אלי בברכת שבת שלום, ושואל אותי מאין אני בא. אמרתי לו: משויצריה. מאין משויצריה? עניתי לו: ממונטרה. אז הוא שואל אותי: האם הכרת שם את הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו, מייסד הישיבה, ישיבת "עץ חיים" (היום ממקומת ביישוב "כוכב יעקב" ונקראת על שם מייסדה: "היכל אליהו")? עניתי לו: הוא הסבא שלי. ראיתי שפניו השתנו, קיבלו "כל הצבעים", והוא אומר לי: אספר לך סיפור שהיה לי עם סבא שלך ששינה את כל מהלך חיי. בשעת מלחמת עולם השניה הייתי בחור צעיר בישיבה, ובטבע הייתי בחור חוצפן ועז פנים. באותם ימים ושבועות החלו לזרום ידיעות על מה שקורא במחנות. והנה, בשבת לסעודה שלישית היו כל הבחורים יורדים מהגבעה, שם היתה ממוקמת הישיבה, אל דירתו של סבא שלך, והסבא היה נושא דרשה. ושבת אחת, הסבא דיבר בהתלהבות על התפילה, פירושה ועניינה, ואני, בנימה של חוצפה הפסקתי אותו באמצע הדרשה ואמרתי בפני כולם: נאמר בתפילה "שומר עמו ישראל לעד" (אולי היה זה פסוק אחר עם אותו מסר, אינני נזכר במדוייק), ואנו שומעים עתה על עשרות אלפי ילדים שמובלים כצאן לטבח באושוויץ, האם זהו "שומר ישראל"? סבא שלך לא ענה לי מיד, נעץ בי עיניו, הרהר כשתי דקות, ולבסוף אומר לי: "גם אני שואל את אותה קושיא, אך אני שואל אותה בזמן התפילה...". והוסיף אותו יהודי: מילים אלו שינו אותי, ושינו את מהלך חיי.
ועם ביקורי ב"אוהל" האבלים, ישבתי והרהרתי על עומקה של תשובה זו. מה בעצם רוצה עמלק? הוא לא רק בא להשמיד להרוג ולאבד. מטרתו העיקרית, דרך עבודת ההרס, לערער את אמונתנו בהשי"ת, וכך לסלק את נוכחות השכינה. רצונו שנשאל את השאלה ששאל אותו בחור, והשאלה תהיה נוקבת עד התהום ותביא לערעור והתפרקות אמונתנו. כלומר הוא בא לעקור אותנו מן העולם, אך תכליתו היא אחת: דרך העקירה, ולו חלקית של העם, וככל שהעקירה יותר אכזרית "הצלחתו" יותר נוקבת, הוא רוצה שנתייסר בספק, שהספק יאכל את ישותנו והוויתנו: הייתכן שא-לוהים נתן לדברים "לזרום" עד כדי כך? וזוהי דרכו מדור לדור במלחמה עם א-לוהים: הוא הוא המתנהג באכזריות שאין לתארה, וע"י אכזריות זאת הוא בא להכניס ספק בלבנו. רצונו ופיתויו של עמלק: במקום שנשאל קושיות עליו, על האדם שהידרדר עד כדי מחיקת הצלם, אנו נפנה את הקושיות אל הא-לוהים!!! (עפ"י "מטבע לשון" מפי דודי היקר, הרב משה בוצ'קו זצ"ל). וכשאנחנו נתפתים בפיתוי זה, אנו נכנסים למלכודת שהושיט לנו ומעניקים לו נקודות ניצחון. כביכול, הוא הצליח לערער את האלוקות עלי אדמות! בבחינת: הרצחת וגם ירשת?!
וכך מספר המדרש בפרשת פקודי (שמות רבה פרשה נ"א, אות ה'): "למה העובדי כוכבים דומין, לאדם שהיה שונא למלך והיה מבקש לשלוט בו ולא היה יכול, מה עשה, הלך אצל אנדריאנטוס (אנדרטה של המלך), וביקש להפילו והיה מתיירא מן המלך שיהרגנו, מה עשה, נטל את הצפורן של נחושת והיה חופר הכותל שתחתיו, אמר: מתוך שאני מפיל את הבסיס, אנדריאנטוס נופל, כך העובדי כוכבים באים להתגרות בהקדוש ברוך הוא ואינן יכולין, והם באים ומתגרים עם ישראל". ויש להבין את המדרש, שאין זה רק שבאים להילחם בהקב"ה ע"י שעוקרים את הבסיס, את מי שתהילתו יספרו, אלא שעקירת הבסיס היא היא המכניסה את הספק בלבנו, גם בלב הנשארים: הייתכן???
וכאן דברי הסבא מקבלים את כל עוצמתם. הדרך להילחם בעמלק, היא לא ע"י ביטול הקושיות, הסוואתם הדחקתם או הסתרתם, אלא ע"י העמדתם במישור אחר לגמרי: הקושיא היא בתוך התפילה, בדו-שיח מתמיד עם הקב"ה, כמו ילד שיבוא אל אבא שלו וישאל אותו שאלות על התנהגותו שנראית כמוזרה בעיני הילד].




המן הרשע

ומעמלק מגיעים אנו ישירות אל המן הרשע. ישנו פסוק במגילה מאד משמעותי: "אם על המלך טוב ייכתב לאבדם" (מגילה ג', ט'). המן הולך לחולל את הפעולה האכזרית ביותר עלי אדמות, להשמיד להרוג ולאבד עם שלם, אנשים נשים, טף וזקנים, והוא קורא למעשה זה "טוב". אין כאן רק שיגרא דלישנא, היינו אם נוח למלך, אלא יש כאן ביטוי מכוון: דע לך שדבר זה הוא דבר "טוב". והמלך עונה לו: "והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (מגילה ג', י"א), כלומר כפי ה"טוב" שתיארת בפני. הבלבול והטשטוש בין הערכים, עפ"י האידיאולוגיה של הנחש הקדמוני, מגיע לשיא חדש.

היטלר ימ"ש

ומכאן מגיעים אנו ל"עמלק" הרביעי, עם מה שחולל היטלר ימ"ש. וצריך להבין את האסטרטגיה שלו. הוא לא בא לשכנע את עמו ואת העולם שיש להתנהג באכזריות. קודם כל הוא עשה עבודה יסודית של חינוך ותעמולה שטנית שהעם היהודי הוא עם מסוכן לאנושות, הוא חיידק המסכן את ה"גזע המשובח" של האריים, אך מסכן בו בזמן את העולם כולו. וכך הכשיר את הקרקע למעשה האכזרי ביותר בהיסטוריה האנושית, בלבוש של מעשה הבא להביא רפואה והצלה לאנושות כולה. זהו המשך "ישיר ונאמן" לדרכו של הנחש, של עמלק, ושל המן הרשע. הוא הוא הרביעי ברשימה [לחידודא: הגימטריא של הטלר היא: עמלק ד'!!!].
ובדרכו של היטלר צועדים אלו שהיום מנסים לעקור את עם ישראל מארץ ישראל: בלבול וטשטוש הערכים. הם עושים את המעשים האכזריים ביותר, ומה שקרה באיתמר בשבת שעברה, שבת "ויקרא", שבת של קריאת הקרבנות, היא אך דוגמא ואות לדרכם הנילוזה: הם הרודפים אך מציגים עצמם כנרדפים, ומנסים לפתות את העולם שהם הם הקרבנות למעשה פשע. ושיא תעוזתם - כשצועדים הם בדרכו של היטלר, אך מציגים בפני העולם שהם הקרבנות של היטלר, שלא עליהם לסבול את תוצאות מעשיו של היטלר כלפי העם היהודי!
וכי יש מעשה מוסרי יותר מהמעשה של עם שנשאר נאמן לא-לוהיו ולארצו משך אלפים בשנה, ולמרות כל הרדיפות והפוגרומים לא מש מפיו התפילה "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", וסוף סוף עולה בידו, בזכות רחמיו המרובים של השי"ת על שארית הפליטה, לחזור אל ארצו ואל מולדתו, "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים"?! אך מעשה מוסרי זה מוצג בעולם כמעשה ברברי.

עץ הדעת זוכה לתיקון

ומכאן מגיעים אנו ל"הגדרת" הנס של פורים. אמרנו שדרכו של המן היא להציג את המעשה האכזרי שמתכוין לעשותו כמעשה טוב. דומה ששיא חוצפתו היא כשבא לפני המלך עם התכנית לתלות את מרדכי על העץ. אין כאן רק מעשה אכזרי כלפי מנהיג בישראל. יש גם קריאת תגר כלפי המלך. שהרי מרדכי הוא שהציל את חיי המלך, כשבגתן ותרש ביקשו להורגו, והנה הוא בא להציג את מרדכי כאויב המלכות, שיש לתלותו על העץ. ואז התחולל הנס הגדול של פורים. על אותו עץ שביקשו לתלות את מרדכי, בסופו של דבר נתלה עליו המן הרשע.
ממימי הנחש הקדמוני נכנס בלבול וטשטוש בעולם בין הטוב ובין הרע. כביכול, עץ הדעת טוב ורע איבד את דעתו. והרצון לתלות את מי שצדיק לא רק כלפי השי"ת אלא גם כלפי המלך, על העץ, הוא הוא כביכול כתר הניצחון של הנחש הקדמוני. וכשבסופו של יום, במקום לתלות את מרדכי היהודי תלו את המן, לרגע קט חזר האור לעולם אחר אלפים בשנים של טשטוש: העץ חזר להיות "עץ הדעת טוב ורע"!
ועל זה נאמר בגמ': המן מן התורה מנין - המן העץ!

אסתר מן התורה מנין?

והנה הגמ' שואלת: אסתר מן התורה מנין? ותשובתה: ואנכי הסתר אסתיר. והוא הוא הפסוק: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, וכו'" (דברים ל"א, י"ח).
ופירוש הדברים שאסתר היא הסמל של ה"אנוכי" הפועל בהסתר. היא היא יד ד' המכוונת את ההיסטוריה, אך היא מוסתרת, היא פועלת מאחורי הקלעים. ושמעתי פעם מהרש אשכנזי ז"ל פשר הביטוי הכפול: "ואנכי הסתר אסתיר". יש הסתר שיודעים אנו שמסתתר דבר מאחורי הפרגוד. אך יש הסתר בתוך הסתר, שגם ההסתר מכוסה הוא, שלא יודעים אפילו שזה מוסתר. אפשר לתת משל לדבר עם צעיף שעל פני הכלה. הרי הוא מסתיר את פניה אך מבינים שישנה כלה מאחוריו. אך יש והצעיף כ"כ עבה שאפילו לא קולטים שיש כלה מאחוריו... והפסוק מודיע שיהיו תקופות קשות כאלו בהיסטוריה שגם ההסתר יהיה מוסתר.

[ועיי"ש ברמב"ן שמבאר למה נאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", והלא כבר נאמר בפסוק הקודם: "והסתרתי פני מהם והיה לאכול". ומבאר הוא שההסתר הראשון ("והסתרתי פני מהם והיה לאכול") הוא הסתר פני רחמים. והוא הוא ההסתר הכבד ביותר, שנראה כביכול כאילו הוא אדיש לכל צעקותנו ואנחותנו בשעה שאנו למאכל בפי האומות. ההסתר השני, הוא לאחר שתם ההסתר הראשון, אך עדיין נהיה "בהסתר פני הגאולה". ושמעתי מהרב משה שטרן זכרונו לברכה, ש"הסתר פני הגאולה" אין פירושו שלא תהיה גאולה. היא תהיה, אך תהיה בהסתר. ועפ"י מה שאמרנו על ההסתר הכפול, משמעות הדברים, שהצעיף המונח על פני הגאולה יהיה כה עבה שאפילו לא נחוש שישנה גאולה מאחוריו...].

מרדכי מן התורה מנין?

ומכאן לתפקידו של מרדכי עלי אדמות. הגמ' שואלת: מרדכי מן התורה מנין? ותשובתה: דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא. והוא הוא הפסוק: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות, וקנמן בושם מחציתו חמשים ומאתים, וכו'" (שמות ל', כ"ג), הנאמר לגבי שמן המשחה, המשמש למשיכת אוהל מועד וכליו.
והנה, בהמשך פסוק זה מבאר רש"י את משמעות הביטוי "וקנמן בושם": "קנה של בושם, לפי שיש קנים שאינן של בושם הוצרך לומר בושם". וכאן מוסר לנו רש"י את הסוד של הבושם. זהו דבר שאינו ניכר בקליפתו החיצונית. כולו פנימיות! וכך איתא בברכות מ"ד,ב: אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח, שנאמר "כל הנשמה תהלל י-ה" (תהלים ק"נ, ו', והוא הוא הפסוק האחרון שבספר תהילים!), איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח. סוד הבושם תלוי איפוא בכושר לחדור מאחורי הקליפה!
וכך היתה דרכו של מרדכי. הוא ידע לפרוץ את ה"קליפה" של ההיסטוריה, ולחדור פנימה. הוא זכה ל"עץ הדעת", לדעת הפנימית.
וכך נאמר בפסוק: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה" (אסתר ב', י"א). ומפרש רש"י ד"ה ומה יעשה בה: "... וכן מרדכי אמר, לא אירע לצדקת זו שתילקח למשכב ערל אלא שעתידה לקום להושיע לישראל. לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה").

[ויש דמיון נפלא עם הנאמר בפרשת שמות: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב', ד'). ואמרו חכמנו (סוטה י"ג, א'): "מרים נביאה היתה, והיתה מתנבאה ואומרת עתידה אמו שתלד בן שיושיע את ישראל, וכו'"].

וכן נאמר במגילה: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" (אסתר ד', א'). ושוב, מבאר רש"י, אין מדובר על "ידיעה פוליטית", אלא על ידיעה פנימית, מה מסתתר בשמים, מה עומד מאחורי גזירתו של המן: "בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך, לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש".
ועוד פונה מרדכי לאסתר: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"? והיינו שיש לשמוע לרחשי ההיסטוריה, יש לחוש את "ריחה", לדעת ולהבין שאם נבחרה למלכה, זה למען מטרה נעלה.

שלושת ה"צירים" שבמגילה

נמצא שישנם שלושה צירים מרכזיים במגילה, והם גם הצירים של ההיסטוריה. אסתר היא יד ד' הפועלת בהיסטוריה, "מאחורי הקלעים". המן הוא המנסה להוריד ולעבות את הצעיף עד שלא יכירו כלל וכלל שיש דבר המוסתר [ורצח העם היהודי, או חלקו, הוא חלק מאותה איסטרטגיה], ומרדכי תפקידו הנצחי הוא להרים את הצעיף, עד שיכירו כולם מי פעל כל זאת.

שלושת ה"צירים" שבישראל

הרב דניאל גוטליב הוא מהאישים הבולטים ביהדות צרפת, שפעלו בשעה שעדיין היו היהודים תחת הרושם הכבד של ההסתר פנים הגדול בשואה. והוא השכיל לחבר הרבה מבני ישראל חזרה אל הקודש.
היתה אסכולה, בעקבות השואה, שהכחישה או העמידה בספק, את מציאות ההשגחה העליונה, כלומר את א-לוהי ישראל. היתה אסכולה שהכחישה או העמידה בספק את תורת ישראל, והציבה במקומה תורות מתורות שונות, החל מתורת המארקסיזם ועד תורת האקזיסטנציאליזם, שהם הם שיביאו גאולה לעולם... והיתה, ועוד ישנה, אסכולה הכופרת או המעמידה בסימן שאלה את זכותה של ארץ ישראל להתקיים. והרב גוטליב, בחרדת הקודש שבו, השכיל לחנך דורות ל"מגילת אסתר", לגילוי ההסתר... ושיא חינוכו הגיע בשעה שעשה מעשה, ארז את חפציו, קיים בעצמו "לך לך", ועלה עם רעייתו הנאמנה שתלח"א לארץ ישראל. וכאן גילה טפח וכיסה טפחיים (ורק "מרדכי ידע את כל אשר נעשה"!) בעשייתו המבורכת, הן בתחום בין אדם למקום, הן בתחום בין אדם לחברו.

*

ויה"ר שתזכו, אתם הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, להתחזק עוד ועוד, עד שתזכו לגילוי פנים מלא, יחד עם כלל ישראל.

אברהם אבא וינגורט
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il