"החיד"א נולד בעיה"ק ירושלים בתחילת שנת תפ"ד, כשאימו הייתה בחודש השביעי להריונה. החיד"א שהה במחיצתו של רבו, בעל "אור החיים" הקדוש בהיותו בן ח"י שנים, וממנו למד חסידות ושאב קדושה. החיד"א מצטט בספריו הנהגות ופירושים רבים של "אור החיים" הקדוש. בספרו שם הגדולים - [חלק גדולים - מערכת ח אות מב] הוא כותב על רבו בזה"ל: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר. והן בעוון הדור כמעט שכ"ב ובחדש תמוז תק"ג עלה לשמים בן מ"ז שנה זלה"ה. וחיבר חפץ ה'. ראשון לציון. אור החיים. פרי תאר. וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העה"ז ורבו עזוז נוראותיו".

ביום י"א שנת תקס"ו, ליל שבת קודש זכור, בהיותו בן פ"ג שנים נתבקש החיד"א לישיבה של מעלה. במוצאי שבת קודש פרשת זכור נקבר החיד"א בליוורנו שבאיטליה. בשנת תש"א, פונה בית העלמין היהודי שבו היה קבור החיד"א לחלקה מיוחדת בבית עלמין חדש שהוקצה לכך. כעשרים שנה לאחר מכן, מאה חמישים וארבע שנים לאחר פטירתו, בכ' באייר התש"ך, הועלו עצמותיו לארץ ישראל.
מי שטיפל בהעלאת העצמות מאיטליה היה ד"ר 'שלמה אומברטו נכון', איש הסוכנות היהודית.
כשהגיע ארונו של החיד"א לארץ, מינה הראשון לציון הרב נסים זצ"ל אותי לטפל בקבורה. בבוקר שבו הגיע הארון, טבלתי בירושלים ולאחר מכן נסענו באוטובוס לשדה התעופה. בשדה התעופה חיכו לארון רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל, והרב דוד לניאדו זצ"ל.

משנחת המטוס, עלו מקבלי פני הארון למטוס ושמו פניהם לתא המטען. בתא המטען עמד ארון מעץ. פניתי לנושאי הארון וביקשתי מהם שלא יורידו את הארון מהמטוס עד שאתן להם אישור. 'אני רוצה לראות מה יש בפנים', אמרתי. ד"ר נכון תמה: 'בשביל מה? אין צורך‘. השבתי לו ‘אני שליחו של הרב נסים, אני צריך לעשות את מלאכתי, יש הלכות הנוגעות לארון ואני רוצה לראות שהכל תקין‘.

ד"ר נכון הביא עמו ארון עץ גדול, והניח בתוכו ארון בגודל 50X60 ס"מ.

‘איפה החיד"א?‘ שאלתי בתימהון. ענו המלווים: ‘הנהו לפניך, בארון‘.

נזדעזתי: ‘החידא בארון הזה?!‘. ‘כן‘ השיבו, ‘העצמות מלוקטות‘.

תמהתי: ‘החיד"א לא היה שלד שלם?! אני מבקש רגע את סליחתכם‘.

לקחתי את הרה"ג יצחק אבוחצירא לשיחה קצרה בצד: ‘אני רוצה לנסוע עם הנהג שלך כדי לטבול במקווה. אל תעשו דבר עד שאחזור‘. לאחר הטבילה במקווה נכנסתי לחנות כלי עבודה, פניתי אל המוכר וביקשתי: ‘תן לי את כל מברגי הפיליפס שיש לך‘. שמתי לב שהארון היה מורכב בברגים מסוג פיליפס, אך לא ידענו מה גודלם ולכן קניתי את כל הגדלים. משם חזרתי מייד למטוס.

כשהגעתי לתא המטען ביקשתי מהנוכחים שיבואו איתי. התקרבנו כולם אל ארון הברזל. על פניהם של כל הנוכחים סביב הארון הייתה הבעת מתח, והזמן כאילו עמד מלכת. כולם עקבו בדומיה, בפחד, בחרדה ובקדושה, ואין זה פלא שכן מולם בתוך הארון טמונות עצמותיו הקדושות של החיד"א.

זיהיתי את המברג בעל הגודל המתאים והתחלתי לפתוח את הבורג הראשון מלמעלה. מייד החל בוקע רעש עצום מתוך הארון. כולם סביב נבהלו ונבעתו, חלקם התעלפו. קמתי ואמרתי בחיל וברעדה:
‘החיד"א! אתה כתבת זה וזה, כך וכך, וכך עשיתי כדבריך. אני מבקש שהרעש יפסק‘. דממה שררה.
המשכתי לפתוח את הארון, והנה הרעש בוקע שוב, אך הפעם בעוצמה מוגברת. שוב זעקתי: ‘הרב החיד"א! אתה כתבת כך וכך ואני עשיתי בדיוק כדבריך!‘ בפתח הארון, הנחתי את ידי על עצמות החיד"א, ובנשימה עצורה ביקשתי מהחיד"א שיסתדרו העצמות מאליהן.

פתאום חשתי שידיי זזות על פני כל הארון עד שהעצמות המלוקטות התחברו לכדי שלד שלם.
הרה"ג פנחס אפשטיין זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית, שמע שהארון מגיע לירושלים ורצה להודיע על ביטול מלאכה בעיר. אך לפני שהחליט על כך, שאל אותי אם אכן בתוך הארון יש שלד שלם. ההלוויה יצאה מבית הכנסת ‘ישורון‘ דרך ישיבת ‘עץ חיים‘ במחנה יהודה להר המנוחות בגבעת שאול במסלול ארוך, כדי לאפשר ליהודים רבים להשתתף במסע הלוויה".