היות ואנחנו נמצאים שבועות מספר לפני חג המצות נדבר קצת בהלכות החג. החג הזה הוא החג הראשון שעם ישראל נצטווה, עוד בהיותם במצרים. חג החירות חדור מאוד במוּדעות של עם ישראל, עד שאנו רואים שאפילו אנשים שבחיי היום יום אינם שומרים תורה ומצוות, בכל זאת מקפידים לקיים את מצוות הפסח. מרוב המודעות הזאת, עם ישראל החמיר ודיקדק במשך הדורות בנושא של חמץ בפסח יותר מבשאר האיסורים. עד שיהודי אשכנז לפני כמה מאות שנים החמירו על עצמם שלא רק שלא לאכול חמשת מיני דגן, אלא גם לא לאכול קיטניות הדומות קצת לגרגירי חיטה.
לאחרונה אנו עדים לתופעה שאנשים חושבים שכל דבר שיש בזה איזה שהוא קיטנית או משהו מקיטנית לאסור את זה. לפי גדרי הלכה זה לא נכון, זו היא חומרא שלא במקומה. המהרש"ם, מגדולי הפוסקים לפני כשני דורות, כותב (דעת תורה רנ"ג) שקטניות שעת הכנתם לאכילה לא באו במגע עם מים, מותרות באכילה ובזה הדורות קודמים לא החמירו. ואפילו אם הקטניות באו במגע עם מים, אבל הקפידו בהם כמו שמקפידים על לישת דגן אין להחמיר. לכן צריך לדעת שגם השמנים שמופקים מהם אם זה לא ע"י השרייה במים אלא ע"י כבישה יבישה אין צורך להחמיר . אני רואה שרוב הציבור מחמיר בעניינים אלו מבלי לדעת את פרטי ההלכה, אבל צריך לדעת שלא כל שמן ולא כל קיטנית אסורה, אלא דווקא אם באו במגע עם מים, אחרת זה מותר, 'ויאכלו ענוים וישבעו'.
בנישואין בין עדות. אשה מעדה שנוהגים בה לאכול קטניות הנישאת לאיש מעדה שנוהגים שלא לאכול, או להפך, כיצד ינהגו בפסח? בדרך כלל אשה צריכה לנהוג כמו מנהגי עדת בעלה בין לקולא בין לחומרא. ואיננה צריכה התרת נדרים כיוון שאם היו צריכים זה לא היה מועיל כך פוסק ב'איגרות משה'. לכן אדם שהוא מהעדה שנוהגת שלא לאכול וחותנו מהעדה שכן, יכול החתן להתארח אצלו ולאכול בכלים שלו, רק שלא יאכל את עצם הקטניות. אבל מאכלים שבושלו בכלים שלהםמותר לאכול. יש יותר חשיבות ב'שה לבית אבות שה לבית', לטפח את התא המשפחתי ולא לחוש לכל מיני חומרות שלא שייכות.
פסח כשר ושמח.