בית המדרש

  • בבא מציעא - פרק שני
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

תולדת אבידה

לשיטת הרמב"ם, ניתן לקיים את מצוות "השבת אבידה" - גם לאחר יאוש הבעלים. אולם אם מדובר ב"תולדת אבידה" כגון מטבע – הדבר אינו אפשרי.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

ניסן תשע"א
4 דק' קריאה
השפעת יאוש באבידה רגילה
הרמב"ם מקדים ומונה את הכללים ששייכים לדיני האבידה בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה, וזו לשונו שם (הלכות א'-ב'):
"השב אבידה לישראל מצות עשה שנאמר 'השב תשיבם לאחיך', והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם' ובטל מצות עשה, ואם השיבה קיים מצות עשה.
לקח את האבידה ולא השיבה בטל מצות עשה ועבר על שני לאוין על לא תוכל להתעלם ועל לא תגזול..."

הרמב"ם אינו מתייחס שם לשאלה האם ה"יאוש" ישפיע על דיני ההשבה. מההתעלמות הזו משמע שגם לאחר "יאוש" עדיין קיימת מצווה להשיב את האבידה; וכן מתבקש למעיין ברמב"ם בהלכות תשובה פרק ד' הלכה ג', וז"ל:
"ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה לפי שהם עוונות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו, ואלו הן: (א) המקלל... (ב) והחולק עם גנב,... (ג) והמוצא אבדה ואינו מכריז עליה עד שיחזירה לבעליה, לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר , (ד) והאוכל..."

מדבריו משמע, שלאחר זמן - כשיתייאשו הבעלים ויפסיקו לחזר אחריה; עדיין יכול המוצא לקיים את מצוות ההשבה - לו היה יודע מי הם.

הקושיה מדברי רבא
על שיטה זו של הרמב"ם קיימת סתירה מדברי רבא בסוגיה בבבא-מציעא דף כ"ו ע"ב. הרמב"ם פסק בהלכותיו את דברי רבא; וזו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"ד הלכות ו'-ז':
"הרואה חבירו שנפל ממנו דינר על הארץ ולא ידע בו, ונטל הדינר קודם יאוש עובר על עשה ועל שני לאוין כמו שביארנו, ואפילו החזיר לו הדינר לאחר שנתיאש זו מתנה היא וכבר עבר על האיסורים.
נטל הדינר לפני יאוש על מנת להחזירו ולאחר יאוש נתכוון לגזול אותו עובר משום השב תשיבם. המתין לה ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר עד שידעו הבעלים שנפל שהרי נתיאשו כמו שביארנו ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וכן כל כיוצא בזה."

בהלכות אלו מבואר, שאחר ה"יאוש" אי אפשר לקיים את מצוות השבת האבידה; והשבת המטבע נחשבת למתנה בלבד. האם הלכה זו סותרת את פשטות דברי הרמב"ם האחרים?
ניתן לומר שאין סתירה. באבידה רגילה היאוש לא ישפיע על מצוות ההשבה; וההשבה אחר היאוש - תתקן את החטא. אך האבידה שרבא דיבר עליה היא אבידה יוצאת דופן, ולכן ההשבה לאחר היאוש - תיחשב "מתנה".
כדי לבאר את הדברים, צריך להקדים שתי הקדמות שמבוססות על יסודות שהתבארו במאמרים הקודמים.

חלות של מצווה – חלה למפרע
במאמר הקודם "הרמב"ם והתורם שלא ברשות" התבאר שהרמב"ם פסק את שיטת מר זוטרא בסוגיה בבבא מציעא דף כ"ב ע"א. לשיטה זו יש דין מיוחד ב"חלות שם" שנובעת ממצווה – כמו "תרומה" – שהיא מסוגלת לחול למפרע. הדין המיוחד הזה נכון גם לגבי מצוות השבת אבידה.
מצוות ההשתדלות בהשבה חלה על מוצא האבידה מרגע שראה אותה. לפיכך כאשר יחזיר את החפץ - נמצא שהיה מושב מאותו רגע למפרע; וממילא אין נפק"מ ליאוש שהיה בינתיים.
לפיכך מדוייקת לשון הרמב"ם שכתב בפרק י"א הלכה ב' - "לקח את האבידה ולא השיבה " - מפני שאם בסופו של דבר השיבה , הרי שהיא מושבת מן הרגע שראה אותה וקיים את העשה של 'השב תשיבם לאחיך' ואת העשה של 'והשיב את הגזלה אשר גזל'; וכמו-כן תיקן את "לא תוכל להתעלם" ו"לא תגזול".

לשיטת הרמב"ם דברי רבא - "מתנה הוא דיהיב ליה" נאמרו דווקא באבידה שאין בה סימן , ולכן הביאם בפרק י"ד הדן בדברים - שחזקתם שהתייאשו מהם.

אבידה שאין בה סימן – "תולדת" אבידה
לדעת הרמב"ם, רבא סבור, שכאשר התורה דיברה על אבידה עם סימנים, היא גילתה שחפץ ללא סימנים - שהוא במצב אבוד ואין מקיימים בו מצוות השבה - הוא מותר בנטילה; ואפשר לתלות שהבעלים יודעים כבר מנפילתו והתיאשו, וגם במקרים שאפשרות זו קלושה.
רבא סבור, שאע"פ שלא מצאנו שהתורה ציוותה בהשבת חפץ שאין בו סימנים; אם המוצא נוכח ברגע אובדנו - ויודע למי הוא שייך; ואינו יודע שבעליו התוודעו לחסרונו; הרי שקיימת תולדה למצוות השבת אבידה-עם-סימנים, והיא להשיב גם חפץ-ללא סימן, שיודע למי להשיבו.

דיני ה"תולדה" דומים בפרטים רבים לדיני ה"אב", אך ייתכנו גם הבדלים בין דיני התולדה לבין דיני האב. במאמר הקודם"תולדת גזל" התבאר שהרמב"ן התייחס למציאות שרבא דיבר עליה בתור "תולדת גזל", ולכן דיני המציאות הזו היו שונים מדיני גזל רגיל; ובמאמר הקודם "מלקות בעושק שכיר ובריבית" הובאו הלכות ברמב"ם שנשקף מהן ההבדל שבין "תולדת גזל" לבין גזל רגיל.

לדעת רבא, מכיוון שתורה דיברה על אבידה שיש בה סימן, נמצא שלא קיימת ב"אבידה שאין בה סימן" מצוות ה'עשה' עצמה, שעליה דיברה התורה; אלא תולדתה; ולדעת רבא, דיני התולדה הזו שונים מדיני האב. לפיכך, אם ישיב דינר זה אחר היאוש, לא יחול כאן הכלל, שבחלות של מצווה חלה החלות למפרע; - ולכן לא יתברר למפרע שהחפץ היה מושב מאז שנטלו.
וכן לענין 'לא תגזול'. מכיוון שהבעלים אינו יודע היכן החפץ שאין בו סימן; נמצא שהחפץ הנ"ל שמור פחות מחפצים אחרים; ולכן הגוזלו אינו עובר על הלאו של "לא תגזול", אלא על תולדתו .
ומכיוון שאין כאן את ה"לאו" של התורה, אלא את תולדתו; סבור רבא, שאחר היאוש לא יוכל לתקן את אשר קלקל, - ו" מתנה הוא דיהיב ליה" .

סיכום ההבדל שבין ההלכות השונות שברמב"ם
הדין של רבא, הוא דין מיוחד במצוות השבת "אבידה שאין בה סימן". מצווה זו היא "תולדה" של המצווה הרגילה; ולכן דיניה שונים. אך בהשבת אבידה רגילה שיש בה סימן, אם הוא ישיב את האבידה גם לאחר היאוש – הוא יקיים מצווה; ואין זו מתנה בעלמא; וכך משמע גם מדברי הרמב"ם בהלכות תשובה שהובאו לעיל. 1

מדוע רבא פטר מלשלם מדין "נהנה"
אמנם עדיין יש להקשות, מדוע רבא פטר את מוצא הדינר - לשלם מדין "נהנה"?
נראה שהסיבה לכך היא, מפני שאם לא היה נוטל את הדינר - שווי הדינר לבעליו היה אפסי שהרי אין בו סימן, ולא ידעו למי להשיבו. מציאות זו דומה למצב של "זה נהנה וזה לא חסר". ונפסק ברמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק ג' הלכה ט' ובשו"ע חו"מ סימן שס"ג סעיף ו' – ש"זה נהנה וזה אינו חסר" - אינו חייב לשלם לו. מכיוון שאינו חייב לשלם מדין נהנה, - " מתנה הוא דיהיב ליה".



^ 1.כמו כן ניתן ליישב באופן אחר, ולומר שדברי הרמב"ם בהלכות תשובה מתייחסים לכל אבידה שנטלה על דעת להחזירה. וסבור הרמב"ם כרמב"ן, שמכיוון שנטלה על דעת להחזירה נעשה שומר של הבעלים וידו כידו, ולכן לא יועיל היאוש, מפני שנעשה כיאוש בחצרו, שחצירו זוכה לו. אולם היו שהקשו על חידוש זה של הרמב"ן, ועיין גם בש"ך בסימן רס"ח ס"ק ב'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il